
מטרת העבודה: לעמוד על טיב הקשרים שבין תחושת הקרבה הרגשית של נשים מבוגרות צעירות לאימהות שלהן, לבין דפוסי התקשורת המתקיימים ביניהן ובין רווחתן הנפשית של הבנות. תיאוריית ההתקשרות וממצאים עדכניים נוספים מעלים כי תחושת קירבה רגשית במערכת היחסים שבין אם ובת הינה מרכיב חיוני בהשפעתו על הרווחה הנפשית של הבת בתקופת הבגרות הצעירה. כמו-כן, תקשורת המאופיינת בסינכרוניות נמצאה כמגבירה תחושת שייכות, שביעות-רצון כללית ורגשות חיוביים, ואף מסייעת בוויסות רגשות שליליים. במחקר שיערנו כי תקשורת בעלת דפוס סינכרוני, וכן תפיסה של קירבה רגשית גבוהה, תהיינה קשורות עם תחושת רווחה גבוהה של הבנות.
שיטות: נדגמו מעל 200 משתתפות שהן נשים בגירות, אשר 1) מתגוררות באותו בית יחד עם אימהותיהן; או 2) שאין ברשותן טלפון חכם באמצעותו הם יכולות להשתמש בתקשורת א-סינכרונית; או 3) נשים שהאמהות שלהן אינן בחיים. הן מילאו שאלוני דיווח עצמי שעסקו ברווחתן הנפשית ובשינויים בדפוסי התקשורת בעידן של שינויים טכנולוגיים.
ממצאים: נמצאה אינטראקציה בין קירבה רגשית לדפוס תקשורת בהשפעה על הרווחה הנפשית של הבנות. האפקט של תקשורת סינכרונית על הרווחה הנפשית של הבנות היה גבוה ביותר כאשר היתה קירבה רגשית גבוהה.
מסקנות: ממצאי המחקר מאפשרים לשפוך אור על הקשר אם-בת בקונטקסט הישראלי ובהקשר של שינויים טכנולוגיים תרבותיים המאפיינים את העידן הנוכחי.