בניגוד למדינות אחרות המובילות במדיניות מים כמו, אוסטרליה, גרמניה, סינגפור וארה"ב קשיים רגולטוריים מונעים מאתנו לנצל הזדמנות לחיסכון משמעותי במים על ידי מיחזור מים אפורים. זאת על מנת לצמצם את גירעון המים לטווח ארוך בישראל. למרות היעדר ראיות בינלאומיות או מקומיות המעידות על סיכונים אפידמיולוגיים, עד כה נחסם כל מאמץ כדי להסדיר מיחזור מים אפורים בסקטור המגורים המהווה יותר מ-90% מהפוטנציאל החיסכון הלאומי הניתוח במאמר זה מתבסס על מודל פשוט אשר התקבל על ידי רגולטורים בכל המדינות שהוזכרו לעיל. המודל מבוסס על ההנחה של מיחזור מקומי של מי מקלחת, אמבטיה, כיור וכביסה לצורך שימוש חוזר בעיקר בהדחת אסלות וכן להשקיית גינות. למרות שעלויות ההון המתמשכות משולמות על ידי האזרח שהתקין מערכת מים אפורים, עלות המחיה הממוצעת למשפחה מופחתת על ידי מיחזור מים אפורים בטווח הבינוני והארוך. היתרונות המקרו-כלכליים של מיחוזר מים אפורים משמעותיים יותר. עד 2050 מיחזור מים אפורים יכול להפחית את צריכת המים והחשמל הלאומיים של ישראל ב-70-140 מיליון מ"ק ו-0.5-1 TWh בשנה בהתאמה. החיסכון המצטבר למשק מהיום (2013) עד 2050 מוערך בין 10 עד 20 מיליארד ש"ח. חיסכון זה נובע בעיקר מהפחתת הוצאות בתשתיות ייצור והפצת מים מאחר ומיחזור מים אפורים מייצר חלופה למים שפירים בעלי ערך גבוה בדיוק איפה שהם נחוצים - באזורים עירוניים בעלי צפיפות גבוהה. מצד שני, התפלה, המהווה עמוד התווך של התוכנית אב הנוכחית מייצרת מים בגובה פני הים, עשרות עד מאות קילומטרים מן הצרכן בתהליך שדורש פי 4 יותר אנרגיה למ"ק מים מאשר מיחזור מים אפורים. לכן, מיחזור מים צריך לקבל, בניגוד למצב הנוכחי, עדיפות לאומית.
