סקירת מדדים כמותיים להערכת מצב אוורור הקרקע

אוורור לקוי של קרקעות חקלאיות הינה תופעה נפוצה בקרקעות כבדות, תחת השקיה אינטנסיבית או כאשר ישנם מי תהום רדודים. תופעה זו מתגברת כאשר משקים במים באיכות נמוכה כתוצאה מהגדלת מנת ההשקיה לצורך הדחת מלחים ומכיוון שאוורור לקוי פוגע ביכולות הבררניות ועמידות שורשי הצמחים. אוורור לקוי פוגע בהתפתחות צמחים, בעמידותם למחלות ולעקות וביבול.

באופן כללי, מניעת נזקי אוורור לקוי נעשית באמצעות יצירת גדודיות גבוהות (לפני שתילה), התאמת הגידול לקרקע (בחירת כנה, גידולים רגישים פחות וכו`) והתאמת ממשק ההשקיה (שיטה, מנה, תיזמון ופירוס מרחבי). עודף השקיה, מעלה את תכולת הרטיבות של הקרקע ובכך מעודד התפתחות של פטריות (ופתוגנים אחרים) ומפחית את שטפי החמצן מהאטמוספירה אל הקרקע ובתוך הקרקע אל השורשים. בתורו, מחסור בחמצן, גורם להיווצרות צורונים רעילים, פליטת גזי חממה ופוגע בקצב נשימת השורשים. ההשפעה השלילית הסינרגטית של מחסור בחמצן בשורשים עם רגישות למחלות ומליחות מחד, וההשפעה הנגדית החיובית של רטיבות הקרקע על זמינות המים מצד שני, מביאים לכך שישנה הערכת חסר לחשיבות אוורור הקרקע.

בנוסף למורכבות בהערכת ההשפעה של מצב האוורור, ישנה אי וודאות לגבי המדדים הכמותיים לבחינת מצב האוורור של הקרקע. לדוגמא, תכולת האוויר (משלימה לתכולת המים) לבדה אינה מספקת מידע לגבי כמות החמצן בקרקע, ואילו ריכוז החמצן באוויר הקרקע לבדו אינו מספק מידע לגבי כמות האוויר בקרקע, יכולת הקרקע להוליך חמצן או לגבי קצבי הנשימה.

בהרצאה זו נציג את היתרונות והחסרונות של מדדים שונים להערכת מצב האוורור ונציע מדד כמותי המבוסס על היחס בין קצבי הנשימה לאספקת החמצן כמדד עדיף. בנוסף, נבחן כיצד ממשק ההשקיה משפיע על מצב האוורור.