ראשית תרבות עצי הפרי - ארץ ישראל כמרכז עולמי

מחקר ארכיאובוטאני זה המתבסס על שרידי צמחים שזוהו באתרים ארכיאולוגים מציע כי חמשת עצי הפרי שבוייתו לראשונה בעולם – זית, תאנה, גפן, תמר ורימון – גודלו לראשונה כ"חבילת גידולים" אחת באזור גיאוגרפי מצומצם: בקעת הירדן המרכזית (מדרום לכנרת ומצפון לים המלח). מאזור זה התפשטו הן הידע, ובמקרים מסוימים גם החומר הגנטי, לאזורים סמוכים (יחד עם זאת יתכנו ביותים עצמאיים במחוזות אחרים במקביל). גילי פחמן 14 מאתר תל צף שבבקעת הירדן, מצביעים על כך שכלכלת המטעים באזורינו החלה כבר לפני כ-7,000 שנים לפני זמננו. נראה כי הגורמים המרכזיים שהובילו להתפתחות זו היו פוליטיים-חברתיים-כלכליים, ולא אקלימיים או סביבתיים. המהלך של ביות עצי הפרי הדורש השקעה במחקר ופיתוח שאורכים שנים מתאים לחברת שפע – כפי שתומכים הממצאים מתל צף המצביעים על קיומה של קהילה שבעה ובעלת עודפים. הרצאה זו עסוק גם ביתרונות של גידול מגוון עצי פרי בו זמנית. היבולים המגוונים מחמשת מיני הפירות הבסיסיים הללו שיפרו את התזונה ואת ביטחון המזון של תושבי בקעת הירדן המרכזית. ראוי לציין כי כל אחד מהפירות הללו מניב תוצרים בעלי חיי מדף ארוכים, הנוחים יחסית להובלה, מה שהפך אותם למתאימים במיוחד למסחר למרחקים ולמערכות מיסוי. התקופה של כ-1,500 שנה בין הופעת חקלאות המטעים לבין ראשית העיור (בסביבות 7,000–5,500 שנים לפני זמננו) אפשרה את התפתחותם של תעשיות חדשות, מתקני אגירה, דרכי מסחר, קשרים למרחקים, וכן מוסדות שלטון ומערכות ניהול.