מזיקים פולשים ומחלות זואונוטיות בראי שינויי האקלים

מינים פולשים מהווים את הגורם השני בחשיבותו לאובדן המגוון הביולוגי העולמי, כשהם מסבים נזק משמעותי לאדם, לחקלאות ולסביבה. תופעה זו מחריפה בשל משבר האקלים והגלובליזציה המאיצים את התפשטותם ולצד זה את הסיכון להעברת מחלות זואונוטיות בכלל ומהן מחלות וקטוריאליות בפרט.

בשנים האחרונות חדרו לישראל מזיקים בעייתיים המשנים את הנוף האפידמיולוגי: יתוש הטיגריס האסייני המעביר מחלות נגיפיות קשות כדנגי וצ`יקונגוניה, נמלת האש הקטנה הפוגעת באדם ובחיות, וטרמיט-העל הפורמוסי הטרמיט המזיק ביותר בעולם.

שנת 2024 התאפיינה באירועי תחלואה זיהומית חריגים, כשהבולט ביניהם היה התפרצות מחלה וקטוריאלית: קדחת מערב הנילוס, עם היקף התחלואה הנרחב ביותר בשני העשורים האחרונים. מיוני עד אוקטובר דווח על למעלה מ-930 מקרים ו-73 מקרי מוות, בעיקר במרכז הארץ ובקרב מבוגרים מעל גיל 60.

במקביל, שפעת העופות מתפשטת בקצב מואץ ברחבי העולם, כובשת אזורים גיאוגרפיים חדשים ומתפתחת לזנים העמידים לאורך כל השנה. ישראל, כציר נדידה מרכזי וכצרכנית גדולה של בשר עוף, נמצאת בסיכון גבוה. בחורף 2020-2021 התרחשה התפרצות חסרת תקדים שהובילה למותם של כ-8,000 עגורים באגמון החולה ולמעלה ממיליון עופות בלולים.

בניגוד למגפות אחרות, למינים פולשים ולמחלות המועברות על ידם אין "חיסון". מרגע שהתבססו, הטיפול בהם יקר, מורכב ולרוב בלתי יעיל. העלות להתמודדות עם מין פולש גבוהה פי עשרה ויותר מעלות מניעת חדירתו.

לנוכח המשולש הקריטי של משבר האקלים, המשבר האקולוגי ומגפות מתפרצות, האיום המשולב של מינים פולשים ומחלות זואונוטיות מחייב התייחסות דחופה. הדרך היעילה והכלכלית ביותר היא מניעה במקור, הכוללת פיקוח הדוק על גבולות המדינה, ניטור של אוכלוסיות וקטורים, ומוכנות מערכתית למגוון תרחישים אפידמיולוגיים.