השקיה מרובה לזמינות גבוהה של מים בקרקע והגברת הניבה והתשואות בשקד ישראלי

יבולי שקד גבוהים קשורים ישירות לכמות המים הזמינה. בעבר, בגלל מגבלות מים בישראל, פותחו שיטות השקיה גרעוניות שהובילו ליבולים נמוכים (150–180 ק"ג לדונם). כיום, עם זמינות מים גבוהה יותר, נבחנה השקיה מרובה בגידול שקד ישראלי. הנחנו שגידול אינטנסיבי דורש זמינות מים לאורך כל העונה, במיוחד באביב ובקיץ, שכן זמינות נמוכה מגבילה את התפתחות השורשים, קליטת מים, דיות והתפתחות העץ.
לצורך כך, נערך ניסוי בלביא לאורך ארבע שנים, שכלל שלוש רמות השקיה: גרעונית (600 מ"מ), ביניים (900 מ"מ) ומרובה (1,250 מ"מ). נמדדו זמינות המים בקרקע (תכולת רטיבות ופוטנציאל), התכווצות הגזע, קצב דיות, כיסוי עלוותי, מוליכות פיוניות ופוטנציאל מים בגזע. במקביל, פותח מודל קרקע-מים עם שורשים וקליטה, החוזה את חלוקת המים ואת תגובת העצים.
התוצאות הראו עלייה ביבול בהתאם לרמות ההשקיה: 150–180, 200–230 ו-250–280 ק"ג גלעין לדונם. כלל המדדים הראו התאמה למדרגות ההשקיה. בנוסף, מדידות השדה תאמו את תחזיות המודל, לפיו השקיה גרעונית מפחיתה את פוטנציאל מי הקרקע לכ-1 MPa (שלילי) ומגבילה את הדיות לאחר שמאגרי מי הקרקע מהחורף מתרוקנים. עצים תחת השקיה גרעונית, פיתחו שורשים עמוקים לטובת קליטה של מים. השקיית ביניים תאמה את הדיות ושמרה על פוטנציאל של כ- 0.6 MPa. בהשקיה מרובה, הדיות הייתה קטנה מההשקיה, מה שגרם לקליטת מים בחצי מטר העליון בלבד.
ההדדיות בין זמינות המים בקרקע לבין קליטתם בשורשים ודיות העצים, מכתיבה שהשקיה שנקבעה מראש תגביל או תעלה על הדיות. מודל קרקע ומים עם שורשים וקליטה, יכול לנבא את הדיות כתגובה לתנאי שונים ומשתנים של המים בקרקע, ובכך לאפשר כלי להתאמת ההשקיה.