אופטימיזציה של דישון בפוליפוספט לשם שיפור הפוריות, יעילות השימוש בדשן, ואיכות התוצרת, במגוון מערכות חקלאיות.

עקב תהליכי ספיחה ושקיעה היעילות האגרונומית של דשני זרחן נמוכה במגוון מערכות חקלאיות. ניצול יעיל של דשני זרחן מהווה אתגר במיוחד בקרקעות גירניות, בהן מתרחשות תגובות שקיעה מהירות עם סידן, דבר שמקטין את זמינותו לצמח. פוליפוספטים, מולקולות הכוללות שרשראות של שתי יחידות אורטופוספט או יותר, מהוות אלטרנטיבה פוטנציאלית לדשנים הקונבנציונאליים, בזכות התפרקות הדרגתית של הפולימר, פעילות כקושרי יונים, והשפעתן על הכימיה של תמיסת הקרקע ועל הפעילות המיקרוביאלית בריזוספרה.

בשלוש שנים האחרונות ערכנו 15 ניסויים בשדה ובתנאים מבוקרים במגוון גידולים: גד"ש (חיטה, תירס), ירקות (עגבנייה, סלרי, פלפל), ועצי פרי (אבוקדו, מנגו), ועוד. נבדקו סוגים שונים של פוליפוספטים בהשוואה לממשק דישון מקובל באורטופוספט. בנוסף ליבול, נבדקו קליטת מינרלים בצמח, זמינות זרחן בקרקע, פגמים פיזיולוגים, ואיכות לאחר קטיף.

בשנה הראשונה מצאנו כי אורך השרשרת משפיע באופן מובהק על זמינות הזרחן לצמח ועל התכונות של הפוליפוספט ככלאט. אחרי אופטימיזציה של אורך הפולימר המשכנו בניסויי השדה. בממוצע, דישון בפוליפוספט, ובפרט כאשר יושם בהדשיה, שיפר את היבול באופן מובהק (5%–33%), העלה את ריכוזי הזרחן, הסידן, המגנזיום והברזל ברקמות, והקטין פגמים פיזיולוגיים כמו שחור פיתם. למשל, באבוקדו נמדדה עלייה של כ-30% ביבול, והפחתה מובהקת בריקבונות אחרי אחסון. כמו כן, בקרקעות שדושנו עם פוליפוספט נצפתה רמת זרחן זמינה גבוהה יותר לאחר הקטיף (מיצוי אולסן), דבר המעיד על פוטנציאל להפחתת מינון דשן בעונות הבאות.

הממצאים מצביעים על כך שפוליפוספטים, כאשר מותאמים לאורך שרשרת ואופן יישום, מהווים כלי אפקטיבי לשיפור יעילות ניצול הזרחן, ולשיפור הניבה ואיכות הפרי במגוון גידולים.