הזיק שבזקנה: תפיסות חדשות של זקנה והזדקנות

רקע: בשנים האחרונות, בצל משברי החברה הישראלית, נשים מבוגרות התגלו כמקור חוסן מרכזי וכעמוד תמך משפחתי וקהילתי. חרף תפקידן הקריטי בעתות החירום, קבוצה זו חווה `מחיקה חברתית` ותחושה הולכת וגוברת של חוסר רלוונטיות עם העלייה בגיל. אוצר המילים הקיים ביחס לזקנה אינו נותן מענה לצרכיהן ולעיתים, אף מזיק באופן פעיל. תיקון הטרמינולוגיה הכרחי ככלי למאבק בגילנות המופנמת המעצבת את זהות האישה.

מטרת העבודה היא הצגת קבוצת גיל חדשה – בגיל 50 עד 70, והמשגתה דרך המושג "גיל הביניים". מושג זה מהווה אסטרטגיה של התנגדות לפיחות הערכי ולמחיקה החברתית של נשים אלו. העבודה בוחנת כיצד המשגה זו משמשת כלי להתמודדות מול גילנות וגילנות עצמית, שהן הרעות החולות של חברה שהולכת ומזדקנת.

שיטות: במחקר איכותני זה נחקרה קבוצת הגיל של נשים בנות 50–70 דרך מתודולוגיה ייחודית של שירה מדוברת, המשמשת ככלי להגדרה עצמית מחודשת ולהתנגדות למסגור החברתי הקיים.

ממצאים ומסקנות: ממצאי המחקר מצביעים על חידוש מחקרי הטמון בהַקְבָּלָה בין שלבי עיבוד אובדן על פי המודל של קובלר-רוס, לבין הדינמיקה של הגילנות העצמית. נמצא כי השלבים הראשונים – הכחשה, כעס, מיקוח ודיכאון – מבטאים גילנות מופנמת: אי-קבלה של הגוף והמזדקן וניסיון להיצמד לזהות ה"צעירה". לעומת זאת, שלב הקָבלה מציין את ההתגברות על הגילנות העצמית – "האויבת הפנימית", דרך עבודה פנימית מודעת. קבלת הגוף המזדקן אינה מהלך פסיבי או וותרני, אלא פעולה אקטיבית של מיגור הגילנות העצמית וכינון סובייקטיביות חדשה. המחקר מסיק כי רק מתוך עמדה המשוחררת מהגדרות גילניות מופנמות, יכולה לצמוח מנהיגות המבקשת לברוא עתיד שבו הגיל הוא מרחב של יצירה וחיוניות עבור החברה כולה – הן בחירום והן בשגרה.