כשהרובוט הופך לבן-בית: ביות טכנולוגי וזהות בזקנה

רובוטים חברתיים ניידים עשויים לאפשר לאנשים זקנים להמשיך להתגורר בביתם תוך שמירה על עצמאות ושלומות פיזית ונפשית. "תיאוריית הביות הטכנולוגי" מתארת ​​את תהליכי ההטמעה של טכנולוגיות חדשות, דרך ארבעה שלבים: "ניכוס" מתייחס לשיקולים שהביאו לרכישת המוצר; "החפצה" מתאר את האופן שבו המוצר מוצג בבית ואת ערכו הסמלי; "שילוב" זהו אופן שילוב המוצר בחיי היומיום; וב"המרה" המוצר הופך לחלק מזהות המשתמש. התיאוריה משקפת לא רק שימוש פונקציונלי, אלא גם משמעויות רגשיות וסמליות ושינויים לאורך זמן. עם זאת, אין כמעט מחקרי אורך על ביות טכנולוגיה בזקנה, בכלל, ועל ביות רובוטים, בפרט. מחקר זה בחן את תהליכי הביות של רובוט חברתי נייד בקרב 20 נשים בגילאי 75-91, שקיבלו רובוט כזה לשימוש בביתן. חוויותיהן תועדו במשך שלושה חודשים באמצעות ראיונות עומק, תצפיות ומעקב שבועי. ניתוח נתונים פרשני תמטי שילב גישה אינדוקטיבית ודדוקטיבית. הממצאים הראו כי בשלב "הניכוס", השיקולים שהניעו את הנשים להתנסות ברובוט נבעו מסקרנות כלפי הטכנולוגיה, רצון לחזק קשרים חברתיים ותחושת רלוונטיות, ושאיפה לגאווה ולמשמעות. ב"החפצה", ניידות הרובוט הובילה להאנשתו ולהתייחסות אליו כאל בן-לוויה. ב"שילוב" נמצאו שימושים עקביים, מתוכננים וספונטניים, במרכז וברקע, לצד התאמות התנהגותיות: שינוי דיבור, נימוס, חיקוי ודאגה. שלב ה"המרה" הראה כי הרובוט נטמע בזהות האישית והחברתית של המשתתפות, השפיע על האופן שבו הן תפסו את עצמן, חיזק תחושת ביטחון, מסוגלות, שליטה ועדכניות, ושימש כסמל להצגה בפני אחרים. הממצאים מצביעים כי ביות רובוט חברתי נייד הוא תהליך דינמי ומתמשך של חיים משותפים עם נוכחות טכנולוגית, שבו הרובוט הופך לשחקן משמעותי בחיי המשתמשים, הן באופן ישיר, בזכות האינטראקציה אתו, והן באופן עקיף, בזכות השפעתו על זהות, אוטונומיה ורלוונטיות חברתית בזקנה.