כשהשגרה נעקרת: זהות, קהילה ומרחבי צמיחה בקרב ותיקי קיבוצי הגליל העליון

רקע: פינוי מאולץ של אזרחים בעקבות החלטות ממשלה הוא אירוע הכרוך בהשלכות טראומטיות עמוקות. הפינוי שנכפה בעקבות מלחמת 7 באוקטובר נחשב לגדול ולמורכב בתולדות ישראל – בהיקפו ובהשפעתו החברתית, הכלכלית והנפשית על הקהילות המעורבות.

מטרת העבודה: לחשוף את החוויות הסובייקטיביות של אזרחים ותיקים – מפונים ולא-מפונים – מקיבוצי הגליל העליון במהלך מלחמת 7 באוקטובר. המחקר בחן אסטרטגיות הסתגלות ועיצוב מחודש של מציאות החיים בזמן מלחמה, המשמעויות שהמשתתפים מייחסים למצבם ותפקידה של הקהילה.

שיטות: מחקר איכותני פנומנולוגי בעיצוב של חקר מקרים משווה, בשלוש קבוצות מיקוד של ותיקים מקיבוצי הגליל העליון (N=27, גילאי 89-72): (1) מפונים ששהו במלונות; (2) ותיקים מקיבוצי העורף; (3) ותיקים מקיבוצי קו העימות. הנתונים נותחו בניתוח תוכן אינדוקטיבי.

ממצאים ומסקנות: זוהו 9 תמות המשקפות אתגרי התמודדות מגוונים. בקרב המפונים עלתה זהות של "מפונה" המאופיינת באובדן אוטונומיה ובתלות מוגברת, חיפוש משמעות ובניית חוסן דרך שגרה מובנית, ותפקיד כפול של הקהילה כמשאב חוסן וכמקור תסכול. בקרב הלא-מפונים נמצאו הבדלים לפי מרחק מהגבול: המרוחקים שמרו על שגרה ותחושת שליטה, והקרובים לקו העימות הדגישו את הבית כמקור זהות, לצד עומס נפשי ופגיעה בנגישות לשירותים. המחקר מציע מסגרת תלת-מעגלית להבנת משאבי חוסן של אזרחים ותיקים, ומצביע על הצורך במדיניות מותאמת לחיזוק תשתיות, שיפור הנגישות לשירותים חיוניים, ותמיכה פסיכו-סוציאלית ממוקדת.