הורים מזדקנים לילד בוגר עם מוגבלות: בין תלות לנפרדות, בראי המודל לתמיכה הוליסטית

רקע
הזדקנותם של הורים לבן או בת בוגרים עם מוגבלות מעלה סוגיות ייחודיות בשדה הזקנה והמשפחה. עבור חלק מההורים, תפקיד ההורות והמחויבות לילדם נמשכים גם בתקופת הזקנה, וזאת לצד שינויים פיזיים, רגשיים וחברתיים המאפיינים שלב חיים זה. במקביל, הקשר עם ההורים ממשיך לעיתים להיות מקור מרכזי לתמיכה וביטחון עבור האדם עם המוגבלות. עבודה זו מבקשת להתבונן במציאות זו לאור המודל לתמיכה הוליסטית, המדגיש התבוננות באדם ובמשפחתו תוך דגש על זהות, משמעות ואוטונומיה אישית.

מטרת העבודה-
לבחון כיצד סוגיות של תלות, נפרדות ואוטונומיה באות לידי ביטוי בקשר בין הורים מזדקנים לבין בנם או בתם הבוגרים עם מוגבלות, ולדון במשמעויות המקצועיות של ממצאים אלה.

שיטות-
העבודה מבוססת על שני מחקרים איכותניים שהתבססו על ראיונות עומק חצי־מובנים. שני המחקרים בחנו את חוויית השינוי לאורך זמן, מהעבר אל ההווה: המחקר הראשון התמקד בצמתים מרכזיים במסע חייהם של מבוגרים מזדקנים עם מוגבלות; המחקר השני בחן את חוויותיהם וצורכיהם המשתנים של הורים מזדקנים לילדים בוגרים עם מוגבלות.

ממצאים ומסקנות-
מן המחקר עם אנשים מזדקנים עם מוגבלות עלתה תלות רגשית ומעשית עמוקה בהורים, במיוחד סביב הזדקנותם, מחלתם ואובדנם. המשתתפים תיארו בעיקר קושי סביב אובדן הבית ההורי והיעדר הכנה ותמיכה מספקות בצמתי חיים משמעותיים. מן המחקר עם ההורים המזדקנים עלתה תמונה מורכבת של מחויבות ודאגה מתמשכות לילדם, לצד צורך גובר במרחב אישי, בעיסוקים חדשים ובהכרה גם בצורכיהם שלהם. שילוב הממצאים מצביע על הזקנה כשלב שיש בו אתגרים, אך גם הזדמנויות ומרחבי צמיחה עבור שני הצדדים. לאור המודל לתמיכה הוליסטית, מוצע לעבור מהתמקדות בתפקידי טיפול ותלות להתבוננות רחבה יותר באדם, בקשריו, בזהותו ובמשמעות חייו, ולפתח תמיכה המחזקת אוטונומיה ומשמעות.