"לא עייפי דֶּרֶךְ כִּי אִם מְפַלְּסֵי נתיב": חוסן נרטיבי של ותיקים ששבו לקיבוצם שנפגע קשות ב 7/10

רקע
טבח ה-7/10 חולל טראומה קולקטיבית חסרת תקדים, שנוספה למציאות הטראומטית המתמשכת שבצילה חיים תושבי עוטף עזה במשך עשורים. אצל ותיקי הקיבוצים שנפגעו קשות בטבח, הטראומה המצטברת חוברת לשכול המאסיבי על נרצחים, הדאגה לחטופים, קשיי הפינוי וההרס הפיזי של הקהילות, וכל זאת לצד אתגרי ההזדקנות. על רקע זה, בולטת קבוצה קטנה של ותיקים ששבו לקיבוצם הפגוע בעיצומה של המלחמה.

מטרת העבודה

המחקר ביקש להבין את החוסן "מבפנים" של ותיקים ששבו לקיבוצם הפגוע בעוד הקהילה מפונה, תוך סיכון ביטחוני והעדר תשתיות פיזיות וחברתיות. באופן ספציפי, ביקשנו להבין את החוסן הנרטיבי שמגולם בסיפורי הוותיקים על חייהם מאז ה-7/10.

שיטות

בהסתמך על הפרדיגמה הנרטיבית, נערכו ראיונות נרטיביים דו-שלביים עם 15 ותיקים וותיקות מחמישה קיבוצים בעוטף עזה שנפגעו קשות בטבח ה-7/10, אשר חזרו לביתם במהלך המלחמה. הנרטיבים נותחו לפי מודל מנגנוני הברירה הנרטיבית, תוך אימוץ אסטרטגיה הוליסטית לזיהוי מסרי הסיפורים.

ממצאים ומסקנות

ניתוח הנרטיבים זיהה מספר מסרים המעגנים את החוסן הנרטיבי של המשתתפים, ביניהם השיבה לקיבוץ כטבעית ומתבקשת, קשר שורשי למקום ולאדמה, אקטיביות ותושייה, "מפלסי נתיב" לקהילה, והגיל המבוגר כמשאב של חוסן. מסרים אלה ממצבים את הוותיקים כסוכנים פעילים בעלי תפקיד מרכזי בשיקום הקהילות, ודוחים את "נרטיב ההתדרדרות" המאפיין את הבניית ההזדקנות בחברה הישראלית-מערבית. הוותיקים מספרים את עצמם לא כ"עייפי דרך" אלא כ"מפלסי נתיב" המבטיחים את העתיד של קיבוצם. הממצאים מאירים את העיצוב התרבותי והקהילתי של חוסן, שאין להבינו כמושג אוניברסלי. בעיקר הם מצביעים על חשיבות החוסן הנרטיבי כמנוע לחוסן "בחיים", בעיקר בגיל מבוגר. על בסיס ממצאי המחקר ניתן לפתח התערבויות נרטיביות ( ("narrative care"רגישות-תרבות לחיזוק החוסן בקרב זקנים החווים מצוקה וטראומה, בישראל ובעולם.