גילנות הקשרית וחרדה קולקטיבית: על ייצוגי זקנים בסאטירה הישראלית בעתות משבר

אף שמחקרים על גילנות עוסקים בהרחבה בסטריאוטיפים ובהדרה של זקנים, פחות נחקר האופן שבו מצבי משבר קולקטיביים מעצבים מחדש את המשמעות הציבורית והתרבותית של זקנה. מאמר זה מציע את המושג "גילנות הקשרית" (Contextual Ageism) כדי לבחון כיצד ייצוגים גילניים של זקנים מקבלים תפקידים חברתיים שונים בהתאם לסוג המשבר שבתוכו הם מופיעים.

המחקר מתמקד בשני מצבי משבר קיומיים שעיצבו את החברה הישראלית בשנים האחרונות,מגפת הקורונה כמשבר בריאותי והמלחמה הרב־זירתית לאחר השבעה באוקטובר כמשבר ביטחוני־לאומי. באמצעות ניתוח תמאטי איכותני של 33 מערכונים סאטיריים מהתוכניות "זהו זה" ו"ארץ נהדרת", נבחן כיצד הסאטירה מגייסת זקנה כדי לעבד חרדה קולקטיבית ולתווך גבולות של שייכות, אזרחות ופגיעוּת בזמן חירום.

הממצאים מצביעים על שני סוגים מובחנים של גילנות הקשרית. בתקופת הקורונה מופיעה "גילנות ביופוליטית־פטרנליסטית", שבה זקנים ממוסגרים כ"קבוצת סיכון" נפרדת — גופים פגיעים שיש לנהל, לבודד ולהגן עליהם. ייצוגים אלה חושפים גם את מעמדם בשגרה באמצעות דימויים של בדידות, תלות ופטרנליזם משפחתי וציבורי. לעומת זאת, בתקופת המלחמה מופיעה "גילנות רגשית־אזרחית", שבה זקנים אינם מוצגים כקבוצה שולית אלא כמייצגי הציבור הישראלי הרחב. באמצעות סטריאוטיפים גילניים של בלבול, חזרתיות, קושי טכנולוגי ואובדן ודאות, הדמויות מבצעות עבודה רגשית־אזרחית של החזקת פחד, ספק ואי־ודאות קולקטיבית, תוך שהזקנה עצמה מאפשרת להן לבטא פגיעוּת וביקורת ציבורית באופן הנתפס כלא מאיים.

המאמר טוען כי הסאטירה אינה רק משעתקת גילנות, אלא משתמשת בה כמנגנון תרבותי שבאמצעותו החברה מארגנת חרדה, פגיעוּת ולכידות בזמן משבר. בכך מציע המחקר טיפולוגיה חדשה של גילנות כתופעה דינמית ותלוית־הקשר, המשתנה בהתאם לסוג המשבר ולצרכים הרגשיים והפוליטיים של השיח הציבורי.