נוכחות מגוננת: חוויית הסבות במלחמה הראשונה מול איראן

רקע: סבים וסבתות ממלאים תפקיד משמעותי במערכות משפחתיות בכלל ובתקופות של טראומה ואיום מתמשך בפרט, אך תרומתם בתקופות מלחמה זוכה לתשומת לב מחקרית מוגבלת. בעוד שמחקרים רבים עסקו בהתמודדות הורית ובחוסן משפחתי, מעט ידוע על האופן שבו סבים וסבתות מתמודדים עם מצבי איום ביטחוני מתמשך, ובפרט כיצד הם מאזנים בין הצורך להגן, לתמוך ולשמר יציבות משפחתית לבין התמודדותם האישית עם פחד, אי-ודאות וחשיפה לאיום.

מטרת העבודה: לבחון כיצד סבים וסבתות ישראלים לנכדים צעירים התמודדו עם לחץ ואיום מתגברים במהלך המלחמה הראשונה עם איראן, על רקע מלחמת חרבות ברזל, וכיצד תפסו וחוו את תפקידם המשפחתי והבין-דורי בתקופה זו.

שיטות: נערך מחקר איכותני בקרב 23 סבים וסבתות בגילאי 43-76. הנתונים נאספו באמצעות ראיונות חצי־מובנים שנערכו בזום ונותחו באמצעות ניתוח תמטי, עד להשגת רוויה תיאורטית.

ממצאים ומסקנות: ניתוח הנתונים העלה שלוש תמות מרכזיות: (1) רגישות מוגברת תחת איום מתעצם, שכללה דריכות רגשית, חשיפה ישירה לאיום וטראומה בין-דורית משותפת; (2) התמודדות ותיווך איום במסגרת הסבתאות, באמצעות ויסות רגשי, תקשורת מותאמת גיל, קבלת החלטות תחת אחריות מוגברת ושמירה על שגרה; (3) יצירת משמעות והמשכיות בין-דורית, שכללה חיזוק הקרבה המשפחתית, תחושת לכידות, תקווה וצמיחה אישית. לצד תחושת האחריות כלפי הנכדים והמשפחה, רבים מהמשתתפים תיארו גם חוויה של פגיעוּת אישית וצורך לווסת רגשות ומידע בתוך מציאות מתמשכת של אי-ודאות ואיום. הממצאים מדגישים את מקומם של סבים וסבתות כסוכנים פעילים בהתמודדות משפחתית בעת המלחמה עם איראן ואת חשיבות שילובם במסגרת מענים פסיכו-חברתיים במצבי טראומה קולקטיבית מתמשכת.