הגוף מקדים את הזמן: כיצד הדרה חברתית מצלקת את תהליך ההזדקנות באוכלוסיות קצה

מה קורה כשאנשים מזדקנים מחוץ לנרטיב הרשמי של "הזדקנות מוצלחת"?

על בסיס סקירת היקף, ההרצאה מציעה מושג חדש — "זקנה לא־נורמטיבית" — כדי לתאר אוכלוסיות שעבורן הזקנה אינה שלב טבעי של "הזדקנות מוצלחת", אלא תוצאה מצטברת של חיים תחת הדרה, סטיגמה, עוני, ניתוק ושוליות חברתית. במקום לדון רק ב"הזדקנות מואצת", ההרצאה מבקשת לחשוף כיצד החברה עצמה מייצרת מסלולי זקנה חריגים.

הסקירה מתמקדת בחמש קבוצות המצויות בשולי הנראות החברתית: נשים בתעשיית המין, אסירים מזדקנים, מבוגרים חסרי בית, מבוגרים עם הפרעת שימוש בחומרים וזקנים עם מחלת נפש קשה ומתמשכת. מן הספרות עולה תמונה מטלטלת: אנשים בני 45–50 עם פרופיל גריאטרי של בני 70; גופים שנשחקו מעוני, אלימות והתמכרות; זקנה המתרחשת בכלא, ברחוב או תחת סטיגמה כרונית; ואוכלוסיות שלעיתים אינן מגיעות כלל ל"סף הזקנה" הכרונולוגי.

באמצעות פרספקטיבות של אינטרסקציונליות, מהלך החיים וצבירה מצטברת, ההרצאה תראה כיצד אי-שוויון חברתי הופך עם השנים לפגיעוּת גופנית, נפשית ומוסדית. לצד זאת, יוצגו גם רגעים מפתיעים ופרדוקסליים של הישרדות, משמעות וחוסן בתוך תנאי חיים קיצוניים.

הטענה המרכזית של ההרצאה היא כי הגרונטולוגיה אינה יכולה להמשיך להתמקד רק במי שהזדקנו "כראוי". כדי להבין זקנה במאה ה-21, עלינו לפתח מושגים, כלי הערכה ומדיניות המותאמים למי שמזדקנים מחוץ לגבולות הנורמה – ולעיתים מחוץ לשדה הראייה של המערכת כולה. בהרצאה אציע כיוונים ראשוניים לכך.