מי נותר ללא סיוע? עוני בטיפול בקרב מבוגרים עם מגבלות תפקודיות בישראל ובהשוואה בין־לאומית

רקע: הבטחת טיפול ארוך־טווח נגיש ומספק היא אתגר מרכזי בחברות מזדקנות, ובכללן ישראל. לצד ההכרה בתלות הגוברת במטפלים בלתי פורמליים ובפערים בשימוש בטיפול פורמלי, פחות ידוע על היקף הצרכים שאינם מקבלים מענה מנקודת מבטם של מקבלי הטיפול עצמם.

מטרות: לבחון את היקף התופעה של "עוני בטיפול" – צרכים לא מסופקים לסיוע בקרב בני 50 ומעלה עם מגבלות תפקודיות – בישראל ובהשוואה בין־לאומית. המחקר מזהה גורמים אישיים, חברתיים, בריאותיים ומערכתיים הקשורים לסיכון להיעדר סיוע מספק, ומאפשר להעריך פערים בנגישות, במיצוי ובמספיקות שירותי הטיפול.

שיטות מחקר: המחקר מבוסס על גל החקירה האחרון של סקר SHARE הכולל בני 50 ומעלה ב-29 מדינות באירופה ובישראל. אוכלוסיית המחקר כללה נשאלים עם מגבלות תפקודיות, ניידות, ADL או IADL. המשתנה התלוי היה קיום צרכים לא מסופקים לסיוע. הוערכו מודלי רגרסיה לוגיסטית רב־משתנית, שכללו מאפיינים דמוגרפיים, חברתיים, בריאותיים ותפקודיים, מעורבות במתן טיפול בלתי פורמלי, ואפקטים של מדינות.

ממצאים: נמצאו פערים ניכרים בין מדינות בהיקף הסיוע ובמידת התאמתו לצרכים. בישראל, כ-37% מהאנשים עם מוגבלות דיווחו שאינם מקבלים כלל עזרה; בדרום ומזרח אירופה שיעור זה מגיע לכ-69%. מצב כלכלי טוב יותר נקשר להסתברות נמוכה יותר לצרכים לא מסופקים, בעוד מגורים לבד ומתן טיפול בלתי פורמלי לאחרים נקשרו להסתברות גבוהה יותר.

מסקנות: "עוני בטיפול" אינו רק תוצאה של מצב בריאותי או תפקודי, אלא משקף גם פערים מערכתיים בנגישות, במיצוי, במספיקות ובתיאום שירותים. עבור ישראל, הממצאים מדגישים את הצורך בהרחבת שירותי טיפול פורמליים בקהילה, בזיהוי יזום של מבוגרים שנותרו ללא סיוע, ובתמיכה באנשים שהם בו־זמנית מטפלים ומקבלי טיפול. וממחישים כי מדיניות סיעודית אפקטיבית חייבת להתמקד לא רק בזכאות, אלא גם במימוש בפועל.