זיהוי מוקדם של מטופלים מבוגרים בסיכון לכישלון שיקומי: פיתוח מודל ניבוי מבוסס נתוני קבלה

רקע: השיקום מהווה שלב חשוב בהחלמתם של מטופלים מבוגרים לאחר אירוע רפואי חריף. עם זאת, חלק מהמטופלים אינם משיגים שיפור תפקודי משמעותי, חווים הידרדרות קלינית, תמותה או מעבר למצב תפקודי סיעודי או סיעודי מורכב, מצבים המוגדרים ככישלון שיקומי. זיהוי מוקדם של מטופלים אלה עשוי לסייע בהכוונת הטיפול, הכנת המשפחה ובהקצאת משאבים.

מטרת העבודה: בניית כלי ניבוי המבוסס על נתונים הזמינים כבר בעת הקבלה לאשפוז שיקומי, אשר יאפשר אומדן סיכון אישי לכישלון שיקומי ויסייע באפיון המשתנים הקליניים והתפקודיים הקשורים בו.

שיטות: במחקר רטרוספקטיבי נסקרו נתוניהם של 23,053 מטופלים בני 60 ומעלה שאושפזו במחלקות שיקום נוירולוגי, אורתופדי וכללי ב"בית בלב" בין השנים 2010-2024, למשך שבעה ימים לפחות. עבור כל מטופל נאספו סמוך לקבלה משתנים דמוגרפיים, אבחנות, פרמטרים קליניים ומעבדתיים, מבחנים תפקודיים, תיעוד פצעי לחץ ופצעים אחרים, טיפולים תרופתיים ומדדי כאב. כישלון שיקומי הוגדר על פי הקריטריונים הבאים: תמותה, מעבר למצב תפקודי סיעודי או סיעודי מורכב או שחרור לבית או למיון עם שיפור במדד FIM הנמוך מ-20 נקודות עם ציון סופי מתחת ל-100, או שיפור נמוך מ-5 כאשר ה-FIM הסופי גבוה מ-100.

ממצאים ומסקנות: 36.47% מהמטופלים (8,407) חוו בפועל כישלון שיקומי. המודל העריך סיכון אישי לכל מטופל והראה הבחנה ברורה בין מטופלים ברמות שונות של ציון הסיכון. בעשירון העליון של ציון הסיכון 78.1% מהמטופלים נכשלו בשיקום, שיעור הגבוה פי 2.14 מהשיעור באוכלוסייה הכללית. הממצאים תומכים בכך שניתן להעריך את הסיכון לכישלון שיקומי כבר בשלבי האשפוז המוקדמים, בהסתמך על היבטים תפקודיים וקליניים גם יחד. שילוב הכלי בעת הקבלה יסייע בזיהוי ממוקד של מטופלים בסיכון מוגבר, ויוכל לשמש בסיס לתיעדוף קבלה למחלקות שיקום ולהקצאת משאבים.