מודל העמידות הרב-גונית: מסגרת תיאורטית להמשגת תגובות זקנים לטראומה

רקע: הספרות מציגה שתי השערות מתחרות: השערת הפגיעות, לפיה זקנים יראו פגיעות גבוהה יותר ביחס לצעירים בתסמינים טראומטיים, על רקע תהליכי ההזדקנות ודלדול משאבים והשערת החיסון והשערת הבשלות, לפיהן הזקנים יראו עמידות רבה יותר לאור ניסיון החיים ומנגנוני ההתמודדות שפיתחו. רוב הזקנים מראים רמות נמוכות יותר של תגובות פוסט-טראומטיות ביחס לצעירים. עם זאת, ישנם גם ממצאים אחרים, המצביעים על פגיעות או היעדר הבדלים בתגובות פוסט-טראומטיות בין זקנים לצעירים.

מטרת העבודה: בהרצאה זו נציג את מודל העמידות הרב-גונית, המשלב בין ההשערות. על-פי המודל, עם העלייה בגיל ישנה עמידות גבוהה יותר המתבטאת בירידה בתגובות הפוסט-טראומטיות בקרב זקנים. עם זאת, למרות הירידה הכללית בסימפטומים, קיימת שונות גבוהה יותר בטווח התגובות של הזקנים לחשיפה טראומטית.

שיטות: במרכז ההסבר לשונות בתגובות הזקנים, מופיעה תגובה אותה כינינו עמידות שברירית - תגובה ראשונית של עמידות המלווה בעלייה או חוסר יציבות בסימפטומים הטראומטיים. לצד תגובה זו עשויות להופיע גם תגובות של פגיעות המאופיינות ברמות גבוהות של סימפטומים טראומטיים ותגובת עמידות, המאופיינת בתגובות של ירידה או רמה נמוכה בסימפטומים הטראומטיים.

ממצאים ומסקנות: מודל העמידות הרב-גונית מציע התבוננות רחבה ואינטגרטיבית על התמודדותם של זקנים עם חוויות טראומטיות ומדגיש את החשיבות בהתבוננות על השונות בתגובותיהם, מעבר לערכים שכביכול מייצגים את הנורמה, כגון ממוצע. המודל מציע, לבחון בצורה אישית את מסלולי העמידות והפגיעות הייחודיים לאדם לאורך חייו ולא רק את המצב כפי שהוא בזיקנה. מודל זה מסייע בהבנת תגובותיהם של זקנים לאירועים טראומטיים, והוא בעל השלכות משמעותיות על אבחון, טיפול, ומדיניות כלפי זקנים המתמודדים עם חשיפה לאירועים טראומטיים.