חוויותיהם של זקנים מערב אל־עראמשה בצפון בתהליך העקירה מהבית במהלך המלחמה בצפון

רקע: מלחמה היא אירוע דחק משמעותי, אך השלכותיה על זקנים עמוקות יותר בשל מגבלות בניידות, גישה מצומצמת לשירותי בריאות ותרופות, ומשאבים כלכליים מוגבלים. גורמים אלה מקשים על התמודדות, מגבירים סיכון פיזי ופוגעים ברווחה הנפשית. פגיעות זו מתעצמת במצבי עקירה, המערערים שייכות וזהות. למרות הסיכון, זקנים נוטים להעדיף להישאר בביתם. עם זאת, מחקרים מועטים בחנו כיצד הקשרים תרבותיים ייחודיים מעצבים חוויות אלו בקרב קבוצת מיעוט.

המטרה: בהתבסס על תיאוריית ההתקשרות למקום, המחקר הנוכחי מבקש לבחון את האופן שבו אנשים זקנים חווים ותופסים את החלטותיהם הנוגעות לפינוי מבתיהם בזמן המלחמה. באופן ספציפי, המחקר מתמקד בבחינת חוויותיהם של זקנים מערב אל-עראמשה, כפר בדווי-ערבי בצפון ישראל, שהוא היישוב הערבי היחיד שבו התרחש פינוי תושבים נרחב במהלך המלחמה בשנים 2023–2024.

השיטה: מחקר פנומנולוגי, שבו בוצעו ארבעה עשר ראיונות עומק חצי-מובנים עם תושבים זקנים שפונו, נשארו או חזרו לבתיהם. גילאי המשתתפים נעו בין 66 ל-84, רובם נשים.

ממצאים ומסקנות: ניתוח תמטי זיהה שתי תמות מרכזיות המשקפות את חוויות המשתתפים ואת תהליכי יצירת המשמעות בתנאי מלחמה ועקירה: (1) חווית הסכנה המתמשכת מהשהות בכפר בעת מלחמה, ותפיסת הפינוי כמהלך שהוא לעתים בלתי נמנע ; (2) החלטה להישאר או לחזור לכפר, תוך הדגשת כבוד, שייכות, אמונה והתקשרות למקום.
הממצאים מדגישים את ״הבית״ כמבנה סמלי ומעצב זהות עבור זקנים מוחלשים החווים אי-שוויון מצטלב של גיל, מוצא אתני, מעמד וטראומה היסטורית. מהממצאים עולה הצורך לפתח מחקר, פרקטיקה ומדיניות המעמידים במרכז את חוויות ובחירות הזקנים, תוך כיבוד החלטותיהם וסיפוק מענים גמישים ורגישים תרבותית. ברמת המדיניות נדרשות אסטרטגיות מותאמות הקשר השומרות על כבוד, אוטונומיה וסוכנות, כבסיס לחיזוק חוסנם במצבי משבר.