מתחת לאדמה, מעל לכול: מודל התערבות ייחודי לשיקום זקנים בתת הקרקע

רקע

מצבי חירום מערערים את תחושת הביטחון, הזהות והרציפות של זקנים מאושפזים. בתקופת מלחמת "חרבות ברזל" עבר המרכז הרפואי פלימן בחיפה לחניון תת-קרקעי, על כל מתקניו ואנשי הצוות המטפל, תוך חשיפת המטופלים לסביבה חושית מאתגרת – ללא אור טבעי, עם תאורה ורעש מתמידים וקשיי התמצאות בזמן ובמקום. מצב זה העצים סיכונים קליניים כגון דליריום, חרדה, הפעלה מחדש של טראומות היסטוריות ואובדן תחושת משמעות.

מטרת העבודה

לתאר את ההתערבויות הקליניות שפותחו לקידום הרווחה הנפשית של זקנים מאושפזים בתנאי חירום קיצוניים, מתוך ראייה רב-מקצועית ובדגש על ריפוי בעיסוק.

שיטות

ניתוח רפלקטיבי-איכותני המבוסס על תצפית משתתפת, תיאורי מקרה וניתוח התערבויות קליניות ביחס למסגרות תיאורטיות רלוונטיות: מודל העיסוק האנושי (קילהופנר), תיאוריית הרציפות (אטצ`לי) ומושג הסולנות כצורך טיפולי.

ממצאים ומסקנות

פותחו ויושמו שלוש קבוצות התערבות מרכזיות:

"תפריט" עיסוקים ושיקום מותאם לחירום – פעילויות מובנות המותאמות ליכולות ולצרכים האישיים, כולל עיסוקים לשמירה על סולנות ועל זהות
התערבויות קוגניטיביות-רגשיות – מפגשי התמצאות יומיים, טיפול קבוצתי ועידוד אלטרואיזם הדדי בין מטופלים
שמירה על ריטואלים ורציפות תרבותית – טקסי חג, שגרות יומיות וגישה רב-לשונית.
המטופלים הפגינו חוסן מפתיע ומוטיבציה גבוהה. ההתערבויות מציעות מודל קליני יישומי לטיפול בזקנים במצבי חירום.