"זה לא אותו האבל": התמודדות עם שכול בקרב סבים וסבתות שחוו נפילת נכד במלחמה – מחקר איכותני

רקע: תקופת הזִקנה מתאפיינת בהתמודדות עם אובדן כגון פטירת בני זוג וחברים. ההשפעות של אובדן נכד בכלל ונכד בוגר בפרט טרם נחקרו לעומק. במלחמת חרבות ברזל לא מעט סבים וסבתות חוו שכול.

מטרת העבודה: לבדוק כיצד השפיע השכול על חיי המרואיינים, ומהם הצרכים ומקורות התמיכה שלהם.

שיטות: 14 ראיונות עומק מובנים למחצה (1/2025 – 6/2024), 4 סבים ו-10 סבתות, בגילאי 89-68 שנה, ששכלו נכד במלחמת חרבות ברזל. בוצע ניתוח תמטי של הממצאים.

ממצאים:

"ילד שלי" – המרואיינים מספרים על קשרים קרובים עם הנכד ועל החלל שנפער בחיי היום-יום ובאירועים משותפים ("נשאר כיסא ריק").

"כולם בוכים ואני מטפלת בכולם ואני בעצמי לא בוכה" – המרואיינים מספרים שלתחושתם פעמים רבות אין התייחסות מספקת לאובדן ולאבל שלהם ("זה לא אותו האבל"). הם מתלבטים בנוגע לאופי ומידת המעורבות אצל הבן/הבת ומשפחתם מאז האסון. מקצתם חשים שאיבדו את תמיכת המשפחה בהם.

"בעלי עכשיו עבר צנתור כי הוא לקח את זה ללב" – המרואיינים מספרים על העומס הרגשי שכרוך בהתמודדות עם האבל והשפעותיו בצד הטיפול היום יומי בבני זוג עם בעיות בריאות (לדוגמה, דמנציה, פרקינסון), ועל ההשפעה על מצב בריאותם.

"כל הזמן להיות עסוק. ולנסות גם ליהנות, לא לחשוב שאסור לי" – המרואיינים משתדלים להמשיך בחייהם (עבודה, חיי חברה) בצד קושי רגשי. רובם נעזרו בתמיכה מקצועית.

מסקנות: סבים וסבתות נחשבים ל"אבלים שקטים" שחווים כאב ייחודי שנובע מהשכול של ילדם (הורה הנכד) ומהשכול של עצמם. המרואיינים ראו חשיבות בהנכחת אבלם. בתקופת המחקר גברה המודעות לשכול של סבים וסבתות, ובראיונות עלתה החשיבות של קבוצות תמיכה. חשוב לתכנן את אופי התמיכה הפורמלית והלא-פורמלית בהתאמה לצרכים הפרטניים של הסבים והסבתות השכולים.