בין ידע לחשיפה: גילנות ונכונות לעבוד עם אנשים זקנים בקרב סטודנטים לריפוי בעיסוק בישראל

רקע: בעידן של הזדקנות אוכלוסייה מואצת, המחסור באנשי מקצוע המוכשרים לעבודה בתחום הזקנה מהווה אתגר מרכזי עבור מערכות הבריאות והרווחה. סוגיה זו מקבלת משנה חשיבות במציאות המשתנה בין שגרה למצבי חירום, שבה אוכלוסיית הזקנים נמנית עם האוכלוסיות הפגיעות ביותר. למרפאים בעיסוק תפקיד מרכזי בשמירה על תפקוד, עצמאות והשתתפות של אנשים זקנים, אולם קיים מחסור בכוח אדם בתחום זה. לפיכך, יש חשיבות לבחינת הגורמים הקשורים לנכונותם של סטודנטים לריפוי בעיסוק לעבוד עם אוכלוסייה זו.

מטרת העבודה: לבחון גילנות ונכונות לעבוד עם אנשים זקנים בקרב סטודנטים לריפוי בעיסוק בשנה א׳ ובשנה ד׳, ואת הקשרים בין גילנות, משתני רקע והתנסות קודמת עם אנשים זקנים לבין נכונות זו.

שיטות: מחקר חתך כמותי, תיאורי-השוואתי וקורלטיבי, שהתבסס על סקר אינטרנטי בקרב 156 סטודנטים לריפוי בעיסוק בישראל: 90 בשנה א׳ ו-66 בשנה ד׳. כלי המחקר כללו שאלון סוציו-דמוגרפי, שאלון נכונות לעבוד עם קבוצות גיל שונות, שאלון גילנות אמביוולנטית מותאם למערכת הבריאות ,ותיאורי מקרה לבחינת גילנות עקיפה.

ממצאים ומסקנות: בשתי שנות הלימוד נמצאה נכונות נמוכה יותר לעבוד עם בני 65 ומעלה בהשוואה לקבוצות גיל צעירות, ללא הבדל מובהק בין שנה א׳ לשנה ד׳. סטודנטים בשנה א׳ דיווחו על רמות גילנות גבוהות יותר בהשוואה לשנה ד׳. בקרב שנה א׳ בלבד, סטודנטים בעלי נכונות גבוהה לעבוד עם אנשים זקנים דיווחו על רמות גילנות נמוכות יותר. ניסיון קודם בעבודה, התנדבות או טיפול בבן משפחה זקן נמצא קשור לנכונות גבוהה יותר לעבוד עם אנשים זקנים. הממצאים מדגישים את הצורך בחיזוק חשיפה משמעותית לאנשים זקנים במהלך התואר, שכן חשיפה זו עשויה לתרום להגברת הנכונות לעבוד בתחום הזקנה ולחיזוק עתודת כוח האדם המקצועי בתחום.