בין היאחזות להדיפה: תרומת המרחב הקבוצתי עבור סבים וסבות שכולים

רקע:
אובדן נכד או נכדה מהווה עבור סבים וסבות אירוע מטלטל הפוגע בתחושת ההמשכיות, המשמעות והזהות המשפחתית. למרות עוצמת האובדן, אבלם של סבים שכולים נותר פעמים רבות “אבל שקוף”, שאינו זוכה להכרה מספקת במרחב המשפחתי, החברתי, המקצועי והממסדי. לצד כאבם האישי, רבים מהם נדרשים להחזיק גם את כאבם של ילדיהם, ההורים השכולים, ולעיתים דוחקים את צורכיהם הרגשיים לשוליים.

מטרות:
לבחון את תרומתה של קבוצת תמיכה ייעודית לסבים וסבות שכולים, אשר שילבה משתתפים שחוו שכול אזרחי וצבאי, ולהתמקד בתימה המרכזית שעלתה בתהליך הקבוצתי: היאחזות למול הדיפה — במה נאחז האדם כדי להמשיך לחיות ולשמר תחושת משמעות ורצף, ומה הוא מתקשה לשאת ומבקש להרחיק.

שיטה:
קבוצה פסיכו-חינוכית מוגבלת בזמן עם הקשבה דינאמית. מנחה יחידה בליווי הדרכה קבועה. הדיון נשען על מושגים של החזקה ותיקוף רגשי מתוך החשיבה של Donald Winnicott , לצד הגורמים התרפויטיים בקבוצה לפיIrvin Yalom , ובהם שייכות, אוניברסליות וחוויית “אני לא לבד”.

דיון והמלצות :

בתהליך הקבוצתי עלו תנועות מתמשכות בין היאחזות לבין הדיפה: היאחזות בזיכרון, במשפחה, בטקסים ובקשרים שנוצרו בקבוצה, לצד ניסיון להדוף כאב, אשמה, בדידות וחרדה. הקבוצה אפשרה מרחב שבו ניתן היה לשאת יחד את כאב האובדן, לקבל הכרה באבל הסבי ולקבל כלים להתמודדות מטיבה יותר במציאות חייהם . בנוסף, עלתה חשיבותו של המרחב הקבוצתי כמקום המאפשר מתן תוקף לחוויה, אשר לעיתים אינה מקבלת הכרה מספקת מחוץ לקבוצה. מומלץ להמשיך ולפתח מענים קבוצתיים ייעודיים, להכשיר אנשי מקצוע לעבודה עם אבל סבי, ולשלב הדרכה למנחי הקבוצות נוכח העומס הרגשי והמורכבות הטיפולית הכרוכים בליווי אוכלוסייה זו.