תוקפנות דיירים כלפי דיירים במוסדות לטיפול ממושך - לקראת תיאוריה מעוגנת בשדה

תוקפנות בין דיירים במוסדות לטיפול ממושך היא תופעה חברתית-מוסדית המתעצבת בתוך תנאים של סגירות, קרבה כפויה, שגרה נוקשה וצמצום אוטונומיה. מטרת המחקר הייתה להבין את הדינמיקה המובילה להתרחשות תוקפנות בין דיירים ואת אופן שבו היא נחווית ומפורשת מנקודות מבט שונות: הדייר הפוגע, הדייר הנפגע ואיש צוות. המחקר התבסס על הגישה האיכותנית ועל מתודולוגיית תיאוריה מעוגנת בשדה. הנתונים נאספו באמצעות ראיונות עומק חצי-מובנים עם 13 יחידות מחקר, שכללו דייר פוגע, דייר נפגע ואיש צוות במוסדות לטיפול ממושך. הראיונות תומללו ונותחו בהתאם לעקרונות התיאוריה המעוגנת בשדה. מן הניתוח עלו ארבע תמות מרכזיות: 1. תוקפנות שמאופיינת באי-שוויון במעמד; 2. תוקפנות שמאופיינת באי-כיבוד המרחב האישי והחברתי; 3. הפרת הסדר ושגרת היומיום כטריגר לתוקפנות; 4. תוקפנות הממוקדת בהיעדר הדדיות והתחשבות. הממצאים מצביעים על כך שהתוקפנות אינה רק אירוע נקודתי, אלא תהליך חברתי מתמשך הנבנה בתוך יחסי כוח, פרשנויות סובייקטיביות וחיכוכים יומיומיים במרחב מוסדי סגור. הדיון התבסס על תפיסת המוסד הטוטלי של גופמן ועל גישת האינטראקציה הסימבולית. שילוב מסגרות אלו אפשרו להבין את התוקפנות הן כתוצר של המבנה המוסדי והן כתוצאה של המשמעויות שהדיירים מייחסים לאינטראקציות ביניהם. למחקר תרומה תיאורטית ויישומית באמצעות פיתוח הבנה רחבה של התופעה והצעת כיוונים לזיהוי מוקדם, מניעה והתערבות במצבי תוקפנות בין דיירים.