מות נכד: העדשה הבי-פוקלית לאובדן טראומטי ואַבל של סבים וסבתות

במעגל החיים, הזיקנה היא השלב שבו אובדנים ומוות מהווים חלק אינטגרלי מהקיום, והוא גם השלב היחיד במחזור חיי האדם שבו שינויים רבים כרוכים באובדנים שהם "צפויים", "טבעיים" ו"נורמליים. ניתן לומר שבשלב הזיקנה אובדן ואבל כרוכים זה בזה.

בהרצאה אפרט על אֵבל אדפטיבי, שבו מתעצבים קשרים תוך-אישיים עם דמות המת- מעבָָר מקשר של נוכחות פיזית במציאות היום-יומית לקשר של נוכחות תוך-אישית, קשר של נוכח-נפקד, אַבל טראומטי המדגיש את קיומם של סימפטומים טראומתיים לצד סימפטומים אופייניים לאבל, ואובדן טראומטי, המדגיש את נסיבות אירוע המוות. אובדן בנסיבות טראומטיות מהווה גורם סיכון לסיבוכים בתהליך האבל, כגון הפרעת יגון מתמשך.

תהליכי האבל על צורותיהם ייבחנו דרך עדשת "המודל הדו-מסלולי לשכול", לפיו קיים קשר גומלין בין ציר התפקוד וציר הקשר עם דמות הנפטר. אתמקד באובדנים בזיקנה, שאת מרביתם מקובל לראות כצפויים ומצטברים, מה שאין כן באובדן של מות נכד, בפרט כאשר הוא בנסיבות טראומטיות שבהן שכול סבי היה מסיבי (כמו בעקבות אירועי ה-7 לאוקטובר והמלחמות שלאחריו). מפרספקטיבה של המודל, התנועה בין הצירים היא בין התפקיד ההורי- ללוות את הילד שילדו מת- ציר התפקוד, לבין האבל על מות הנכד- ציר הקשר עם דמות הנפטר. הקונפליקט בין המחויבות ההורית לילד השכול לבין האבל על מות הנכד, מתעצם כאשר האבל הוא ללא הכרה חברתית: למי אני מחויב? האם להורה שאני (ציר התפקוד) או לסבא (ציר הקשר)? הבנת סיפור המוות מהעדשה הכפולה מאפשרת בהתערבות טיפולית התאמה לייחודיות של השכול הסבי ולמחויבות ההורית בעקבות אובדן טראומטי.