אובדנים מרובים ואובדן טראומטי בגיל הזיקנה: תהליכי אבל של סבים וסבתות בעקבות מות נכד

רקע: העלייה בתוחלת ובאיכות החיים תרמה לעליה במזדקנים שזוכים להיות סבים וסבתות. בישראל, יש לרבים תפקידים משמעותיים במשפחה, והקשרים עם הנכדים הם מרכיב חשוב ברווחה הנפשית. אובדן נכד/נכדה הוא טראומטי ומורכב, הכולל גם הורות להורים שכולים ומורכבות היחסים ביניהם.
כאשר השכול הסבי נוכח עם שכול נוסף במשפחה, תהליך האבל הוא רב מימדי ומכיל את האבל התוך-אישי המתמשך, בצד האבל על הנכד/ה שאבד/ה ומורכבות היחסים שבין סבתא שהיא גם אמא, ובתה שהיא אם שכולה.
בצל הטראומה של השבעה באוקטובר והמלחמה המתמשכת, שכול זה מלווה גם בתחושה של אובדן המשכיות ומורשת. השכול הסבי איננו שכול בעל הכרה חברתית (Disenfranchised grief) ומוסדית, וגם המחקר בתחום האבל של הזקנים בכלל, ובשכול סבי בפרט הוא מצומצם ומוגבל בהיקפו.
מטרת המחקר: לבחון את מרכיבי השכול הסבי בקרב מזדקנים, גם אלו החווים שכול נוסף במשפחה, על היבטיו השונים וההתמודדות עם אובדנים מרובים.
שיטה: בוגרי תואר שני בפסיכולוגיה-קלינית של הבגרות והזיקנה קיימו ראיונות חצי מובנים עם עשרות משתתפים בגילאי 69-99, וכן מולאו שאלונים כמותיים לבחינת מדדי רווחה נפשית ותהליכי אבל.
ממצאים: התמות המרכזיות שעולות מהניתוח האיכותני קשורות לשונות בתהליכי הזדקנות, השענות על משאבים אישיים, משפחתיים וחברתיים, תפקיד ההורות במשפחה השכולה, תפקיד הסבות במשפחה השכולה וחוויית המשמעות. הממצאים הכמותניים הציגו פחות שימוש בהומור כאסטרטגיית התמודדות במצבי שכול סבי לעומת שכול אחר במשפחה, ירידה תפקודית לאחר האובדן, וכן הבדלים בתהליך האבל המתמשך בשל משתנים דמוגרפיים.
דיון: המחקר מעמיק את האינטגרציה בין תיאוריות רווחה נפשית בהזדקנות, תהליכי אבל עם אובדן ושכול, מרחיב את ההבנה של אובדנים מרובים ושכול מזדקן, ומציע המלצות להתערבויות טיפוליות לאנשי מקצוע ולקובעי מדיניות.