
רקע: זקנים המפונים מבתיהם בעת מלחמה מתמודדים עם אובדן סביבת חיים מוכרת, אי־ודאות מתמשכת ופגיעה בתחושת השליטה. בקרב משתתפי המחקר, כולם עולים ותיקים שעלו לישראל בצעירותם או בגיל הביניים, חוויית הפינוי נבחנת גם על רקע מסלול חיים שכלל הגירה, הסתגלות ובניית בית מחודש בישראל.
מטרת העבודה: לבחון את חוויותיהם של זקנים שפונו מבתיהם בעת מלחמה, תוך התמקדות במצוקה נפשית, בדרכי התמודדות ובמשאבי תמיכה פנימיים וחיצוניים.
שיטות: המחקר נערך בגישה איכותנית אינדוקטיבית. נערכו ראיונות חצי־מובנים עם 20 זקנים בגילאי 66–92, עולים ותיקים מברית המועצות לשעבר וממדינות אמריקה הלטינית, שפונו מאזור עוטף עזה ושהו מחוץ לביתם כחמישה עד שמונה חודשים בעת הריאיון. הראיונות נותחו באמצעות ניתוח תמטי.
ממצאים: הניתוח העלה שלוש תמות מרכזיות: הראשונה, מצוקה נפשית קשה הקשורה לפינוי ולהקשר הטראומטי שלו, שכללה מחשבות חודרניות, מצב רוח ירוד, השלכות גופניות, אי־ודאות ממושכת ותחושה של אובדן שליטה. השנייה, אסטרטגיות התמודדות ומשאבים פנימיים, ובהם השתלבות בפעילויות, ויסות רגשי והישענות על ניסיון חיים וחוסן שנצבר לאורך השנים. השלישית, משאבים חיצוניים, בעיקר קשרי משפחה וקהילה, לצד תמיכת הקהילה הקולטת ולעיתים גם סיוע מקצועי.
מסקנות: הממצאים מצביעים על כך שטראומה בזיקנה אינה ניתנת להבנה רק דרך פגיעות או רק דרך חוסן, אלא דרך הצטלבות דינמית בין גיל, מלחמה ועקירה מן הבית. לפיכך נדרשים מענים רגישי־גיל והקשר, המחזקים קשרים משפחתיים וקהילתיים, לצד נגישות לתמיכה מקצועית מותאמת.
