יצירת משמעות ושייכות לאנשים עם דמנציה , בזמן שגרה וחירום

בישראל חיים כ-150,000 זקנים המתמודדים עם דמנציה וירידה קוגניטיבית. עולם הטיפול חווה מעבר מהגישה הביו-רפואית לגישה הביו-פסיכו-סוציאלית (ג`ורג` אנג`ל) ולתפיסת טיפול ממוקדת באדם (תומס קיטווד) , השואפת להעניק למטופל שייכות, משמעות וערך, תוך הנעתו מפסיביות לאקטיביות (מ-BEING ל-DOING). חשיבות מודל זה מתעצמת במצבי חירום, דוגמת המלחמה הנמשכת כבר שנתיים וחצי , שכן הקשר בין גוף לנפש מועצם אצל אנשים עם דמנציה בעתות משבר.

מטרת העבודה

להציג באופן מקיף את שיטת ההפעלה של "מלבב" בשגרה ובחירום בקהילה, ככלי ליישום מעשי של גישת ה-DOING , ולבחון כיצד שמירה על רצף עשייה מונעת התדרדרות גופנית ונפשית במלחמה, לצד מתן מענה תומך לבני המשפחה המטפלים.

שיטות

העבודה מנתחת תוכניות התערבות אקטיביות שהופעלו בעמותת מלבב בשגרה , בחירום ובשגרת החירום. התוכניות כללו ארבעה ערוצי פעילות המשנים את מיצובו של המטופל מנתמך לתורם: "לב שומע" (התנדבות במוקד טלפוני להפגת בדידות), בית מדרש תורני ללימוד ודיון, מקהלה ודרמה, ואריזת חבילות לחיילים.

ממצאים

פתיחתם המהירה של שירותי מלבב במלחמה והנעת המטופלים למוֹד של DOING סיפקו להם תחושת ערך עצמי ושייכות קהילתית, אשר מנעו את התדרדרותם הגופנית והנפשית בצל המלחמה.

מסקנות

בתווך שבין שגרה לחירום, המעבר מתפיסה פסיבית לאקטיבית (DOING) בקרב זקנים עם דמנציה מהווה כלי טיפולי ומניעתי חיוני המייצר מרחבי צמיחה וחוסן. על מערכות הטיפול למסד מודלים ממוקדי-אדם אלו במצבי משבר וחירום.