"עכשיו הבנתי שאני גם זקוקה לעזרה": חוויית החיים של נשים המזדקנות עם מוגבלות ארוכת-טווח ביחס למשאבי תמיכה בצל מלחמת ה־7 באוקטובר

רקע: מלחמות ומשברים מערערים משאבים חומריים, חברתיים ובריאותיים החיוניים להתמודדות ולרווחה. עבור קבוצות המתמודדות בשגרה עם חסמים מבניים ואי-שוויון חברתי, ובהן אנשים זקנים, אנשים עם מוגבלויות ונשים, אובדן משאבים עלול להיות משמעותי במיוחד. למרות זאת, מעט ידוע על האופן שבו נשים המזדקנות עם מוגבלות ארוכת-טווח חוות את משאבי התמיכה הזמינים להן בתקופת מלחמה ועל המשמעויות שהן מייחסות להם.

מטרת ההצגה: לבחון כיצד נשים, המזדקנות עם מוגבלות ארוכת-טווח, חוו את משאבי התמיכה העומדים לרשותן במהלך מלחמת ה-7 באוקטובר.

שיטה: מחקר איכותני, פנומנולוגי, הכולל ראיונות עם 10 נשים יהודיות בנות 50-75 עם מוגבלות פיזית או חושית מולדת, מיישובים בצפון ובדרום ישראל

ממצאים: עלו שלוש תמות מרכזיות: 1. "כשהייתי צעירה יותר, אז הייתי... עם מסוגלות יותר גבוהה": הידלדלות המשאבים הבריאותיים והגופניים; 2. "תמיד מצאתי דברים שנתנו לי להפיג את הבדידות": משאבים פסיכו-סוציאליים - בין ה"לבד" המוכר ל"לבד" של המלחמה; 3. "גם את המעלית הייתי צריכה ללמוד": משאבים סביבתיים-מרחביים - אתגרי נגישות, ביטחון והסתגלות למקום

דיון ומסקנות: לצד פגיעה במשאבים השונים בעקבות המלחמה, ניסיון חיים ממושך עם מוגבלות תרם לפיתוח חוסן ואסטרטגיות הסתגלות. עבור המשתתפות, הגרות בפריפריה הישראלית במשך שנים, אתגרי הנגישות וזמינות השירותים נתפסו כהמשך של שגרת החיים. המגדר כמעט שלא עלה בנרטיבים, אשר התמקדו בעיקר בזקנה, במוגבלות ובהשלכות המלחמה על משאבי ההתמודדות. ממצאים אלו מדגישים את הצורך בחיזוק משאבי התמיכה במצבי חירום.