מיגון נגיש בזקנה: פערים בהגעה למרחבים מוגנים בקרב זקנים בזמן מלחמה

רקע:
מלחמת "שאגת הארי" הדגישה את חשיבות הנגישות למרחבים מוגנים עבור אוכלוסיות פגיעות, ובפרט עבור אנשים זקנים ואנשים עם מוגבלות. למרות מרכזיותה של סוגיית המיגון בישראל, קיים מחסור בנתונים על חסמי הגעה, התנהגות והתמגנות של זקנים בזמן אזעקות.

מטרה:
לבחון זמינות מיגון, דפוסי התמגנות וחסמי נגישות בקרב האוכלוסייה בישראל, תוך התמקדות בבני 60+.

שיטה:
סקר אינטרנטי ארצי נערך במרץ 2026, בעיצומה של מלחמת "שאגת הארי", בקרב מדגם מייצג של 1,000 ישראלים בני 18–80. נבחנו סוגי מיגון זמינים, דפוסי הגעה למרחבים מוגנים, חסמים פיזיים ורגשיים ופציעות בדרך למיגון.

ממצאים:
ל־13% מהאוכלוסייה אין כלל מיגון זמין, ורק ל־50% יש ממ"ד. בקרב בני 60+ שיעור הבעלות על ממ"ד גבוה יותר ועומד על 56%. עם זאת, כרבע מבני 60–80 מגיעים למרחב המוגן תוך שימוש במדרגות — נתון הממחיש את הפער בין קיום מיגון לבין נגישותו בפועל. למרות חסמי הנגישות, זקנים הקפידו יותר על כניסה למרחב מוגן בזמן אזעקה: 90% מבני 60-80 דיווחו כי הם נכנסים למרחב מוגן תמיד או ברוב המקרים, לעומת 84% בקרב בני 18–34. עם זאת, בני משפחה מטפלים דיווחו שרק 58% מן הזקנים בהם הם מטפלים נכנסים למרחב מוגן ברוב המקרים. בקרב זקנים שלא נכנסו לרוב למרחב מוגן, הסיבות המרכזיות היו חוסר מוטיבציה, עייפות והערכת סיכון נמוכה, יותר מאשר חסמים פיזיים בלבד.

מסקנות:
הממצאים מצביעים על כך שנגישות למיגון אינה מסתכמת בזמינות פיזית של מרחב מוגן, אלא כוללת גם היבטים תפקודיים, התנהגותיים ותפיסתיים. יש צורך בפיתוח מדיניות חירום מותאמת גיל, שתתייחס הן לנגישות פיזית והן לחסמים התנהגותיים בקרב זקנים בזמן חירום.