כשניסיון החיים מקבל במה: סדנאות תהליכיות מבוססות לוגותרפיה של ויקטור פרנקל כאתגר לתפיסות רווחות של זיקנה

רקע:

תפיסות גילניות רווחות נוטות לראות באדם המבוגר צרכן של שירותים ותוכן, בעוד שקולו, ניסיונו וחוכמת חייו נדחקים לעיתים לשוליים. הלוגותרפיה של ויקטור פרנקל רואה במשמעות כוח מניע מרכזי בחיי האדם. על פי פרנקל, משמעות יכולה להתגלות באמצעות יצירה ותרומה, חוויה ומפגש, וכן באמצעות העמדה שבוחר האדם לנוכח נסיבות שאינן בשליטתו. תפיסה זו מקבלת משנה תוקף בגיל המבוגר, לנוכח אובדנים ושינויים הנוגעים לעבודה, למשפחה, לבריאות ולמערכות יחסים. מתוך תפיסה זו פותח מודל של סדנאות תהליכיות המעמיד את האזרחים הוותיקים במרכז.

מטרת הפרויקט:

ליצור מרחב קבוצתי המאפשר לאזרחים ותיקים להשמיע את קולם, לחקור מקורות משמעות בחייהם ולהפוך את ניסיון חייהם למשאב אישי וקבוצתי.

תיאור הפרויקט:

הסדנאות נבנות בהדרגה ומבוססות על עקרונות הלוגותרפיה. הן משלבות ערכים, סיפורי חיים, חפצים, אמנות דמויות השראה ועוד. המשתתפים אינם קהל מאזין אלא שותפים פעילים המוזמנים להביע את דעתם, ליצור ולתמוך זה בזה במעגל שיח עמיתים.

במהלך מלחמת חרבות ברזל שימשו המפגשים מרחב לביטוי פחדים ותקוות, לצד שיתוף בניסיון חיים שנצבר לאורך עשורים של התמודדות עם משברים אישיים ולאומיים.

תוצאות ומסקנות:

הסדנאות ממחישות כי אין גיל למשמעות. ניסיון החיים הופך בהן למקור למשמעות, למידה וחוסן הדדי. במפגש שעסק בגרפיטי יצרו המשתתפים עבודות שביטאו כאב, מחאה, אמונה ותקווה. השיח שנוצר אפשר למשתתפים להתחזק ואף לחזק אחרים מתוך הפרספקטיבה שפיתחו לאורך חייהם.

הסדנאות מאתגרות תפיסות רווחות של זיקנה כתקופה של פסיביות וצמצום, ומביאות את האדם המבוגר למרכז הבמה. הן מבקשות את דעתו, מכירות בניסיון חייו כמשאב אישי וחברתי, ובכך מחזקות חוסן, תקווה ומשמעות.