זמן, גוף וגיל: התנגדות לסטיגמה בחדר הכושר

במשך שלוש שנים, בין 2010 ל-2013, ביקרתי בחדר כושר פעמיים עד שלוש פעמים בשבוע. מחויבות זו לא נבעה מרצון לטפח כושר פיזי, אלא מצורך אקדמי. כאנתרופולוגית שלא עסקה באימון גופני כלשהו במשך למעלה משלושה עשורים, מצאתי את עצמי בפני אתגר מתודולוגי כאשר סטודנט שלי בעבר ועמית מחקר בהווה, הציע לכתוב יחד מאמר העוסק בתרבות חדר הכושר מנקודת מבט מגדרית. תגובתי הייתה אנתרופולוגית מובהקת: לא אוכל לכתוב על עולם חברתי שלא חייתי בתוכו. כך יצאתי למסע אתנוגראפי שהניב לא רק מאמרים משותפים, אלא גם עימות עמוק ואישי עם הגיל, סבל והדרה חברתית, בתוך מרחב המוקדש לשלמות גופנית.

בהרצאה אבחן את הקשר בין אימון גופני, חוויית הזמן וסטיגמטיזציה על רקע גיל. בהסתמך על רשימות שדה מפורטות המתעדות השתתפות סדירה בשיעורי כושר, אנתח כיצד מעקב אובססיבי אחר השעון והספירה הדקדקנית של הדקות הפכו הן לסמני סבל והן לכלי התנגדות כנגד גישות גילניות.

אראה כיצד עידוד חברתי מעצב מחדש, בהדרגה, את חוויות הכאב והתשישות והופך אותן להישגים בעלי ערך, תהליך המהדהד את עבודתו של בקר (1953) על למידה לפרש מחדש תחושות לא נעימות.

אבחן בהרצאה כיצד מתמודדים משתתפים מבוגרים בחדר הכושר עם הדרה ופטרנליזם. ההתמדה, לאורך שיעורים תובעניים מבחינה גופנית, הנמשכים שעה תמימה, משמשת כצורת התנגדות פעילה כנגד הזהות המוכתמת של "להיות זקן". השעון הופך בו-זמנית למדד סיבולת, לספירה לאחור לקראת הקלה, ולסמל מרד כנגד הדעיכה הגופנית והלחץ החברתי.

ההרצאה תבקש לתרום להבנת התופעה של גילנות בתרבויות כושר, ולחשיפת החוויה הגופנית-חברתית של מתאמנים מבוגרים במרחבים המוקדשים לצעירים.