בין פסיכולוגיה התפתחותית לגרונטולוגיה: מודל תיאורטי-דיאדי של יחסי הורים – ילדים לאורך החיים

רקע ומטרה:
המחקר על יחסי הורים-ילדים התפתח בשני מסלולים מקבילים:הפסיכולוגיה ההתפתחותית התמקדה בהורות, בהתקשרות ובהשפעתן על התפתחות הילד, בעוד שהגרונטולוגיה התמקדה ביחסי הורים-ילדים בוגרים באמצעות מושגים כמו סולידריות בין־דורית, קונפליקט ואמביוולנטיות. למרות שמדובר באותו קשר מתמשך, קיים פער תיאורטי ואמפירי משמעותי בין שתי הפרדיגמות. מטרת העבודה היא להציע מסגרת אינטגרטיבית המגשרת בין תחומי הידע ולפתח מודל תיאורטי דיאדי של יחסי הורים-ילדים לאורך החיים.

המודל המוצע:
בהרצאה זו אציע כי חוויות הורות מוקדמות, ובפרט ממדי החום, ההיענות והפיקוח ההורי, מעצבות מודלים פנימיים של התקשרות, ציפיות ביחסים ויכולות ויסות רגשי. מנגנונים אלה ממשיכים להשפיע על הקשר בין הורים לילדיהם גם בבגרות ובזקנה, ומעצבים דפוסים של קרבה, תמיכה, קונפליקט ואמביוולנטיות. המודל מדגיש את אופיים הדינמי וההדדי של יחסי הורים-ילדים, תוך הכרה בשינויים בתפקידים לאורך החיים ובאפשרות להיפוך תפקידי טיפול כאשר ההורים מזדקנים. בנוסף, מוצעים גורמים ממתנים אפשריים, ובהם מאפייני אישיות, אקלים משפחתי, אירועי חיים ונורמות תרבותיות.

מסקנות ותרומה:
המודל מציע פרספקטיבה אינטגרטיבית הרואה ביחסי הורים-ילדים מערכת דיאדית מתמשכת המתפתחת לאורך החיים. שילוב בין תיאוריות של הורות והתקשרות לבין תיאוריות גרונטולוגיות של יחסים בין־דוריים עשוי לקדם הבנה מקיפה יותר של רציפות ושינוי ביחסים אלה, להנחות מחקר עתידי ולתרום לפיתוח התערבויות המכוונות לחיזוק קשרים בין־דוריים לאורך החיים.