בין ציפיות למציאות: תמיכה בין-דורית, בדידות ומשפחתיות בזקנה בחברה הערבית בישראל

רקע
החברה הערבית בישראל מאופיינת במסורת של משפחתיות ומחויבות בין-דורית, הרואה במשפחה מקור מרכזי לתמיכה בזקנה. עם זאת, תהליכי מודרניזציה, עיור, עלייה בהשכלה והשתלבות גוברת של נשים בשוק העבודה משנים את מבנה המשפחה ואת דפוסי התמיכה בזקנים, ועשויים ליצור פער בין הנורמות התרבותיות לבין המציאות בפועל.

מטרת העבודה

לבחון את הפער בין נורמות של מסירות משפחתית ותמיכה בין-דורית לבין הפרקטיקות בפועל בקרב מבוגרים ערבים בישראל, ולהעריך את השלכותיו על רווחתם החברתית והרגשית.

שיטות

המחקר התבסס על גישה משולבת (Mixed Methods) וכלל: ראיונות עומק עם 35 מבוגרים ערבים בני 50+ ו-15 אנשי מקצוע; וסקר טלפוני בקרב 823 מבוגרים ערבים בני 50 ומעלה.

ממצאים ומסקנות

הממצאים מצביעים על כך שהמשפחה נותרת מוקד מרכזי של תמיכה רגשית, חברתית וכלכלית. רוב המשתתפים דיווחו על קשר תכוף עם בני משפחה ועל קרבה גאוגרפית גבוהה בין הדורות. לצד זאת, נמצא פער משמעותי בין הציפייה לתמיכה משפחתית לבין יכולת המשפחה לספק טיפול אינטנסיבי ומתמשך. המרואיינים תיארו שחיקה במעמד הזקן במשפחה ובקהילה, לצד תלות גוברת בילדים בניהול ענייני היומיום. למרות תדירות קשר משפחתי גבוהה ושביעות רצון מהקשרים, כמעט מחצית מהמשיבים דיווחו על תחושת בדידות, במיוחד נשים. הממצאים מלמדים כי המשפחתיות בחברה הערבית אינה נחלשת אלא משנה את אופייה, ולכן המשפחה לבדה אינה יכולה לשמש מענה בלעדי לאתגרי הזקנה. נדרש פיתוח של מענים קהילתיים ופורמליים משלימים, מותאמי תרבות, שיחזקו אוטונומיה, יפחיתו בדידות ויתמכו הן בזקנים והן במשפחות המטפלות.