התפלת מי-ים בקנה מידה רחב בישראל עד לכמות של כ -70% מצריכת המים לשימוש ביתי ותעשייתי בשנת 2020 יש לה משמעות רבה גם בהקשר האינטראקציה הבינלאומית של ישראל בתחום משאבי המים שכן לישראל נמצא עתה מקור מים משמעותי שאינו משותף עם שכנותיה ושיש לה עליו בעלות ויכולת ניהול מלאה.
מקור זה מאפשר צד אחד גמישות רבה יותר של ישראל באסטרטגיית ניהול משאבי המים המשותפים בין השאר על ידי הפחתה מסוימת ש אילוצי המחסור ומעבר לדיון על מחיר המים ולא על הכמות. מצד שני ישראל נחשפת לדרישות גוברות של השכנים המבוססות על המצאי המורחב, המרחב הגיאוגרפי המבוסס על הקרבה לים ועל היכולת הכלכלית של ישראל לעמוד בתשלום עבור "המים היקרים".
בהקשר הפלסטינים מצוי עתה בידי ישראל אוגר פוטנציאלי המאפשר רמת סיכון גבוהה יותר (אם כי בוודאי לא מוחלטת) בהקשר האוגר המשותף. קיימת ועומדת דרישה ישראלית שהפלסטינים יראו בהתפלה מקור משמעותי ובכך יישאו בחלק מהנטל של אספקת המים על ידי בניית מתקני התפלה בעזה ועבור הגדה המערבית. הפלסטינים אינם מתנגדים עקרונית לגישה זו. בעזה החלו בצעדים מעשיים אך הם דורשים לתכנן את צעדיהם על פי מצאי המקורות הטבעיים שיעמוד לרשותם "להסכים עם ישראל על זכויות המים הפלסטיניות" כתנאי מקדים לקביעת הזמן המתאים להתפלת מי-ים.
ההתפלה רחבת ההיקף בישראל מאפשרת לישראל מרחב תמרון רחב יותר מול ירדן. מיצוי פוטנציאל המרחב החדש מתייחס לאפשרות של "כמות מול מחיר" ללא קשר למקור הישיר של המים לדוגמא בהקשר מצאי וביקוש בשתי המדינות בדרום ובצפון. שתי המדינות הסכימו במסגרת הסכם השלום להתפיל את מי המובל המלוח הן משתפות פעולה בהקשר מובל ים-סוף ים המלח. אם יושלם הפרויקט ולו בחלקו, הוא יהווה נדבך אסטרטגי ביחסי שתי המדינות.
לסיכום, ההתפלה רחבת ההיקף הנוכחית והעתידית היא בבחינת "game changer" באינטראקציה ההידרו-פוליטית בין ישראל לשכנותיה. להערכתנו הסיכויים למערכת טובה ויעילה יותר עולים על הסיכונים ומערכת קבלת ההחלטות צריכה להביא את כל אלה בחשבון כבר עתה.
