רקע: פגיעה עצמית שלא מתוך כוונה אובדנית נועדה להקלה על מצוקה רגשית. שכיחותה עולה בשנים האחרונות, והיא מוערכת במדינות המערב בכ-10 עד 20% מכלל הנוער.
מטרות: בדיקת שכיחות התנהגויות פגיעה עצמית בקרב תלמידי תיכון בישראל ובדיקת הקשריה לתחומי חיים נוספים ולהתנהגויות נוטלות סיכון.
שיטות: שאלון ממוחשב, שמולא באופן אנונימי על ידי תלמידי כיתות י' בבית- ספר תיכון עיוני בחיפה, אחרי קבלת אישור הורים והסכמת תלמידים להשתתפות במחקר.
תוצאות: מולאו 319 שאלונים ומתוכם 304 נמצאו תקפים. 29 (9.5%) תלמידים דיווחו שפגעו בעצמם שלא מתוך כוונה אובדנית, בעיקר בצורת חיתוכים. כ 60% מהפוגעים בעצמם עשו זאת פעמים חוזרות. תלמידים שפגעו בעצמם נבדלו באופן מובהק סטטיסטית מחבריהם שלא פגעו בעצמם בתחושה חברתית פחות טובה, מצב רוח נמוך יותר, תחושת בדידות מוגברת, שכיחות יתר של פגיעה גופנית ו/או מינית בעברם (פגיעה מינית בשכיחות של פי 15!). הפוגעים בעצמם נטו להיות מעורבים יותר בהתנהגויות נוטלות סיכון, כגון: עישון סיגריות וגראס, שתייה בולמוסית של אלכוהול, אירועי שיכרות, נטילת תרופות ללא מרשם ועוד. לא נמצאו הבדלים בין הקבוצות בהתייחס ללקויות למידה, הפרעות קשב וריכוז, הישגים אקדמיים, בילוי שעות הפנאי, הרגלי גלישה באינטרנט. גורם מגן כנגד פגיעה עצמית היה מידת הקירבה שהתלמיד חש כלפי הוריו ואחיו, אך לא הקרבה כלפי החברים. חשוב לציין, שאף לא אחד מהפוגעים בעצמם בחרו לספר לרופא הילדים על הפגיעה, בעיקר דיווחו לחברים ופחות מכך להורים.
מסקנות ותובנות: פגיעה עצמית לצורותיה הינה התנהגות סיכונית נפוצה, שבני הנוער אינם נוטים לשתף בה את רופאיהם. יש ללמוד על היקף התופעה ותצורותיה בישראל, ובהתאם להכשיר את רופאי הילדים לתשאול נכון ולנקיטת פעילות מניעתית / טיפולית בהתאם.
