דו"ח אני- אתה משמש ככלי מרכזי בהכשרתם של סטודנטים ועובדים סוציאליים. על אף האמור השימוש בו כמעט ולא השתנה בעשורים האחרונים. הספרות העוסקת בכלי זה מעלה תרומות לשימוש בו הן עבור המודרך והן עבור המדריך. (Urdang, 1975 , Neuman & Friedman, 1997 , Graybeal Ruff, 1995 , Wilson, 1981) בצד זה עולה בקורת סביב השימוש בכלי זה ועקרה הוא העדר עדויות אמפיריות לגבי אפקטיביות או חוסר אפקטיביות של השימוש בכלי(Fox Gutheil, 2000) אנו מציעות להרחיב את החשיבה והשימוש המסורתי הנעשה בדו"ח אני-אתה במסגרת ההדרכה. ננסה להציע תנועה משימוש בדו"ח כאמצעי שהוא פיקוחי בעיקרו, או כאמצעי המשמש לפיתוח מיומנויות והתערבויות קונקרטיות, אל עבר שימוש בכלי באופן בו ניתן לעסוק בזהותו של הסטודנט (ערכים, תפיסות עולם, כוונות, שאיפות) ולהרחיבה. בהצעתנו אנו נסמכות על רעיונות הנובעים מאינטגרציה בין שתי גישות תיאורטיות: הגישה ההתייחסותית והגישה הנרטיבית. בבחינה של מודלים שונים נראה כי בצד מטרותיו הגלויות המכוונות לפיתוח חשיבה ביקורתית ויכולת המשגה של הסטודנט וככלי להערכה עבור המדריך, יש מטרות סמויות - פיקוח על ה`נראות` ונרמול הסטודנט לשימוש בשפה `טיפולית`. בהרצאתנו , נציע מודל המתמקד בחקירה משותפת של אזורי אי ההבנה ושימוש בהם כהזדמנויות להרחבה משותפת של הזהות המקצועית הן של המודרך והן של המדריך.
