המידע על שכיחות הפרעות קול באוכלוסייה הכללית מוגבל ואינו אחיד. המידע באשר לשכיחות הפרעות קול בישראל ובמדינות ערב במזרח התיכון מוגבל עוד יותר. המצב היחודי לישראל, בו יהודים וערבים חיים באותה מדינה, אך מהווים קבוצות תרבותיות שונות, מאפשר בחינה של שכיחות הפרעות הקול בהתייחס לגורמים סביבתיים ותרבותיים.
במחקר הנוכחי נסקרו 1146 בוגרים ישראלים (44.5% יהודים, 54.7% ערבים, 0.79% אחרים), אשר התבקשו לדווח על קיום הפרעות קול. הנבדקים נדגמו מאזורים שונים בארץ ומטווח גילאים רחב. לצורך המחקר תוקף לערבית שאלון ה-VHI10 המקוצר, אשר נמצא ככלי תקף ומהימן, ומתאים לשימוש קליני.
תוצאות המחקר הדגימו כי 13.9% מהנבדקים שנכללו במדגם דיווחו על הפרעת קול בעת ביצוע המחקר. לעומת זאת, כ-30% מהמשתתפים במחקר דיווחו כי סבלו מצרידות בשנה האחרונה, אך רק 12.8% דיווחו כי פנו לטיפול מקצועי בשל בעיית הקול. נמצא מתאם גבוה בין שכיחות הדיווח על הפרעת קול לבין הציונים שהתקבלו בשאלון ה VHI-10.
בחינת תוצאות המחקר הדגימה כי שכיחות הדיווח על הפרעות קול דומה בקרב יהודים וערבים. תוצאה זו מעניינת על רקע העובדה שדוברי הערבית דיווחו על עצמם כמדברים הרבה ובעוצמה חזקה יותר, מאשר דיווחו על עצמם דוברי העברית. לא נמצאו הבדלים עקביים ומובהקים בשכיחות הדיווח על הפרעות קול בין גברים ונשים, ובין קבוצות הגיל השונות. עם זאת, ראוי לציין כי בקבוצת הגיל 51-60 שנים היתה עליה בדיווח העצמי על הפרעות קול, ואולם עליה זו לא היתה מובהקת סטטיסטית. לעומת זאת, נבדקים מדרום הארץ דיווחו על שכיחות גבוהה יותר של הפרעות קול מאשר נבדקים ממרכז וצפון הארץ.
ממצאי מחקר זה מספקים נתונים מהימנים על שכיחות הדיווח העצמי על הפרעות קול בישראל, בקרב דוברי עברית וערבית. נתונים אלה מאפשרים השוואה של הנתונים המקומיים עם נתונים שנאספו במקומות שונים בעולם.
