מבוא: הספרות בנושא למידה מוטורית בהתייחס לשיקום תנועות הגפיים מציגה הבחנה ברורה בין ההשפעה של גישות אימון שמדגישות מיומנות לגישות אימון שמדגישות כוח. בניגוד לכך, גישות לשיקום הפרעות בליעה מתבססות בעיקר על תרגילי כוח למרות שהבסיס הפתופיזיולוגי להפרעות בליעה הוא לא תמיד חולשה. מטרת המחקר הנוכחי הייתה לבחון את השפעתה של שיטת אימון חדישה שמבוססת על תרגילי מיומנות בהשוואה לשיטת אימון מסורתית המבוססת על תרגילי כוח.
שיטה: 40 נבדקים בריאים (20 מבוגרים: 54-88 שנים, 20 צעירים: 21-35 שנים) חולקו באופן רנדומלי לקבוצת אימון הכוח או לקבוצת אימון המיומנות בבליעה. למדידת שינוים בפוטנציאלים מוטורים מעוררים (MEP) משרירי רצפת הפה נעשה שימוש ב- Transcranial magnetic stimulation. מנומטריה של הלוע שימשה למדידת שינויים בלוע ובסוגר הוושטי העליון. פעילות שרירי רצפת הפה נרשמה בעזרת אלקטורומיוגרפיה בשימוש אלקטרודת שטח (surface EMG). האימון כלל 10 פגישות, כל אחת בת שעה, בתקופה בת שבועיים. תוכנת מחשב יחודית שפותחה לצורך המחקר, שימשה את הנבדקים בזמן האימון. התוכנה סיפקה פידבק ויזואלי מיידי או פידבק וויזואלי מאוחר משרירי רצפת הפה בזמן הבליעה. משתני המחקר התלויים נמדדו לפני ואחרי תקופת האימון.
תוצאות: מבחינת מדדים ביומכניים, אמפליטודת ה- sEMG משרירי רצפת הפה בזמן בליעה מאומצת לאחר אימון כוח נמצאה גבוהה יותר באופן מובהק בהשוואה לאמפליטודה שהתקבלה לאחר אימון מיומנות. בנוסף, נמצאה ירידה מובהקת בלחץ באזור אמצע הלוע בזמן בליעה מאומצת לאחר אימון מיומנות עם פידבק וויזואלי מאוחר, בהשוואה לאימון מיומנות עם פידבק וויזואלי מיידי. מבחינה נוירופיזיולוגית, הפוטנציאל המוטורי המעורר (בזמן כיווץ שרירי רצפת הפה) לאחר אימון כוח בבליעה נמצא גדול יותר (נטיה למובהקות) בהשוואה לפוטנציאל המוטורי המעורר לאחר אימון מיומנות.
דיון: השליטה הנויורולוגית בבליעה הינה אופטימלית אצל אנשים בריאים, ולכן לא נצפו שינוים נוירופיזיולוגים בבליעה לאחר כל אחד מסוגי האימון, וזאת בניגוד לממצאים המדווחים בספרות לאחר אימון שרירי הגפיים. מחקר זה, המהווה Phase I clinical trial, מצא ירידה בלחץ הלועי שיכולה להעיד על אפקט שלילי של אימון מיומנות עם פידבק וויזואלי מאוחר.
