גמגום הוא תופעה מורכבת, המערבת קשיים בממדים שונים. מוסכם על פי רב כי ההתמודדות עם הגמגום קשורה במאפיינים אישיותיים וסביבתיים. סביבת המגמגם כוללת את משפחתו, חבריו, מסגרות חינוכיות או מסגרות עבודה, וכן אנשים זרים. כל אלו משתייכים למסגרת רחבה הקרויה חברה או תרבות. אופן ההתמודדות עם הגמגום הינו בעל משקל רב בהשלכות של הגמגום על תפקודו של האדם ועל איכות חייו. בעבודה זו ביקשנו לבדוק את משמעות הסביבה ביחס להתמודדות עם הגמגום, באמצעות בדיקת אופן ההתמודדות של אנשים מגמגמים משתי קבוצות חברתיות שונות בישראל- מגמגמים חילוניים ומגמגמים חרדים. לצורך קבלת פרספקטיבה רחבה וישירה של אופני ההתמודדות, בוצעו ראיונות עומק עם ארבעה מגמגמים מן המגזר החילוני וארבעה מגמגמים מן המגזר החרדי. הראיונות כללו שאלות בהקשר לחווית הגמגום לאורך השנים, וכן שאלות ישירות בנוגע לאופן ההתמודדות עם הגמגום. ניתוח תשובות המרואיינים נעשה באופן איכותני בעזרת התאוריה המעוגנת בשדה (Strauss & Corbin, 1990). זוהו שלוש קטגוריות של אסטרטגיות התמודדות: התמודדות קוגניטיבית, רגשית והתנהגותית. תחת כל קטגוריה זוהו תתי קטגוריות נוספות. באופן כללי, זוהה דמיון בין המשתתפים בנוגע למנגנון ההתמודדות הכללי, וכן באסטרטגיות ההתנהגותיות. נמצא שוני בהקשר לסוגי האסטרטגיות הקוגניטיביות: מגמגמים חרדים תיארו אסטרטגיות המופנות אל שינוי הרגש, בעוד המגמגמים החילוניים תיארו אסטרטגיות שמטרתן ביצועית. תוצאות אלו מדגישות מחד את האוניברסליות שבתופעת הגמגום, החוצה חברה ותרבות, ומאידך את ההבדלים בהתמודדות בעקבות הרקע החברתי והתרבותי. בעקבות ממצאים אלו ואחרים, יועלו הצעות ליישומים קליניים.
