רקע: תכנית סינון שמיעה לילודים החלה בבית החולים הדסה בשנת 2000, כאשר בתחילה בוצע סינון חד שלבי עם בדיקת (OtoAcoustic Emissions) OAE. משנת 2010 מתבצעת תכנית סינון ארצית דו שלבית הכוללת גם OAE וגם (automatic Auditory Brainstem Responses) aABR. מטרת המחקר היתה לבדוק התאמה בין תוצאות בדיקות סינון שמיעה לילודים, לבין לקות בשמיעה שאובחנה מאוחר יותר. חשוב ללמוד האם יש מקום לשיפור בתכנית הסינון.
שיטות: נערכה השוואה רטרוספקטיבית בין מאגר המידע של ילודים שנבדקו בבדיקת סינון שמיעה, לבין מאגרי מידע של ילדים שהתגלו כבעלי לקות שמיעה במכון האודיולוגי בהדסה, וכן מאגרי הילדים הנמצאים במרכזי שיקום שמיעה בירושלים.
תוצאות: סה"כ התגלו 122 ילדים לקויי שמיעה שנולדו בבית החולים הדסה. רובם הגדול (82%) התגלה כבר בשלב סינון שמיעה לילודים. עם זאת 23 ילדים עברו את הסינון והתגלו מאוחר יותר כלקויי שמיעה.
בחלק מהמקרים הסיבה היתה ברורה, והתגלו עקב שייכותם לקבוצת סיכון גבוה: 5 מקרים של נוירופתיה (לפני הכנסת הaABR לתכנית הסינון), 4 מקרים של מנינגיטיס, 3 מקרים של תסמונות, 3 מקרים של היסטוריה משפחתית, ומקרה 1 של CMV. היו עוד 3 מקרים שאינם שייכים לקבוצת סיכון גבוה והתגלו מאוחר יותר עם לקוי קל או לקוי בחלק מהתדרים בלבד. עם זאת, נמצאו 4 מקרים אשר עברו את הסינון והתגלו מאוחר יותר כלקויי שמיעה, ואין לנו הסבר כיצד פוספסו.
דיון: התוצאות מחזקות את הצורך בהמשך מעקב אודיולוגי אחר ילדים מקבוצת סיכון גבוה אף אם עברו את הסינון הראשוני, וכן את הצורך בבניית מערך מעקב לכלל האוכלוסייה, ולהעלאת מודעות של צוות רפואי והורים גם בקרב ילדים ללא גורמי סיכון שעברו את סינון השמיעה.
