רקע: באופן מסורתי, הבדיקה לאיזה אוזן יש יתרון במטלות של קשב סלקטיבי לגירויי שפה ורגשות נעשתה בעזרת מטלת סטרופ לקסיקלי- אמוציונאלי בהשמעה דיכוטית (כלומר שני סוגי המידע לא ניתנו בו זמנית לאותה אוזן). במחקרים אלו נמצא יתרון לאוזן ימין בעיבוד מילים ויתרון לאוזן שמאל בעיבוד רגשות. אולם, קשב סלקטיבי למילים לעומת הטון הרגשי לא נבחן כתלות באוזן כאשר שניהם מוגשים בו זמנית לאותה האוזן.
שיטה: בניסוי השתתפו 20 מבוגרים צעירים (גיל ממוצע: 24.6 שנים). גירוי המבחן הכיל 80 מילים שונות, חלקן בעלות תוכן שמח וחלקן בעלות תוכן עצוב. 40 מילים הוגשו באינטונציה מתאימה (תואם) ו- 40 באינטונציה לא מתאימה (סותר). בתחילת הניסוי הוגשה מטלה אשר בדקה יכולת לזהות את הרגש על פי המילה בנפרד והפרוזודיה בנפרד כאשר המימד הנוסף היה ניטראלי. במבחן, הנבדקים הונחו להתעלם מתוכן המילה ולהחליט האם הטון היה שמח או עצוב, או לחילופין להתעלם מהאינטונציה ולקבוע את הרגש על-פי תוכן המילה. המבחן הוגש פעמיים בהשמעה מונורלית: פעם לאוזן ימין ופעם לשמאל. נמדדו אחוזי דיוק וזמן תגובה.
תוצאות: בכל מצבי הבדיקה (ימין, שמאל), וסוג הקשב (למילים, לטון רגשי) אחוזי הדיוק היו גבוהים יותר במצב תואם לעומת מצב סותר (אפקט סטרופ). עם זאת, זמן התגובה היה קצר יותר באוזן שמאל במצב תואם וסותר בשיפוט מילים ובמצב תואם בשיפוט הטון הרגשי.
מסקנות: הממצאים על יתרון לאוזן שמאל בשיפוט הפרוזודי לא מפתיעים ותואמים את הידוע על ההתמחות של המיספרה ימין. היתרון לאוזן שמאל בשיפוט למילים נוגד את הידוע על התמחות המספרה שמאל בעיבוד שפתי. יחד עם זאת, הממצא יוצא הדופן מקבל חיזוק מתוצאות מחקר אחר בו הועבר המבחן למבוגרים לשתי האוזניים בו זמנית (דיאוטי) ונמצא שזמן תגובה בהשמעה דיאוטית היה דומה לזמן תגובה של אוזן שמאל במחקר הנוכחי. יתכן, על-כן, שגם בהפניית קשב מילולי במצב דיאוטי אוזן שמאל הגיבה ראשונה. הסבר אפשרי לממצא קשור למטלה הנדרשת במבחן, קרי, בחירת תמונה של פנים מחייכות לעומת עצובות ולא שימוש בתשובה מילולית. לממצאים אלה השלכות על עיבוד מידע למילים ורגש ותפקוד קשב בררני בבעלי ירידה חד-צדית בשמיעה.
