רקע: מטרת המחקר היתה לבחון את האופן שבו מוח האדם מעבד רמזי זמן ותדר באותות דיבור ובאותות שאינם דיבור, וזאת על מנת ללמוד על מנגנונים כללים ומנגנונים יחודיים המעורבים בתפיסת דיבור. לפי הגישה המדגישה את ייחודו של אות הדיבור, העדיפות התפקודית של ההמיספרה השמאלית בעיבוד אותות דיבור נובעת מהתמחותה בעיבוד שפה. לעומת זאת, לפי הגישה האקוסטית, בבסיס הא-סימטריה התפקודית המוחית עומדת העדפה של ההמיספרה השמאלית לעיבוד רמזי זמן ושל ההמיספרה הימנית לעיבוד רמזי תדר.
שיטה: הפוטנציאלים המעוררים השמיעתיים (AEPs) נרשמו מ 61 אלקטרודות, בעת ביצוע מטלת הבחנה פעילה. תשעה-עשר נבדקים צעירים, ימניים, דוברי עברית בעלי שמיעה תקינה הבחינו בין גירויי דיבור שנבדלו בקוליות (ubu/upu- שינוי משך החסימה - רמז תזמוני) או במקום החיתוך (ubu/udu - שינוי תדירות התחלתית של הפורמנט השני - רמז תדרי) ובין גירויים מקבילים שאינם דיבור, שנשאו את אותם רמזי זמן ותדר. על מנת לבודד את השפעת המעבר לאופנות תפיסת דיבור מהשפעות אקוסטיות, השווינו גם את התגובות לאותו גירוי עצמו (Sine-Wave Speech - SWS), לפני ואחרי שהנבדקים למדו לתפסו כדיבור.
תוצאות: המעבר לתפיסת דיבור, לעומת תפיסת הגירויים כסתמיים, הביא לשיפור בביצועים, שבא לידי ביטוי בקיצור זמני התגובה ועליה באחוז התגובות הנכונות. כמו כן, המעבר לתפיסת דיבור הניב, החל מ 180 מ"ש מתחילת הגירוי המעורר, שינויים מובחנים בפעילות העצבית כפי שבאה לידי ביטוי ב AEPs. מוקדם לכך, סביב 100 מ"ש בא לידי ביטוי עיבוד אקוסטי כללי, לא ייחודי לדיבור.
באמצעות שערוך מחוללים, הראנו כי מעורבותן של ההמיספרה הימנית והשמאלית בתהליכי עיבוד שמיעתי משתנה הן בתלות בסוג הגירוי והן בתלות בשלב העיבוד, ושתהליכי העיבוד בשתי ההמיספרות אינם זהים או חופפים אלא עשויים להשלים זה את זה. היות הרמז תדרי או תזמוני לא השפיע באופן בולט על מידת ההצדדה של הפעילות המוחית, אלא שזו הושפעה מהיות הגירוי דיבור או צליל סתמי, כשעיקר ההבדלים היו ברמת הפעילות של ההמיספרה הימנית.
דיון: הממצאים ההתנהגותיים והאלקטרופיזיולוגיים מצטרפים לעדויות רבות אחרות לכך שהדיבור הוא צופן מיוחד, המעובד באופן שונה מצלילים מורכבים אחרים. בהסתמך על תוצאות המיפוי, אנו מציעים שההתמחות המוחית בתפיסת דיבור מערבת דפוסי הפעלה יחודיים של מערכות עצביות מפושטות בשתי ההמיספרות.
