על פי המודל המקובל לשמיעה דרך עצם (Bone Conduction- BC) גירוי תנודתי חיצוני גורם לתנודות גולגולת. תנודות אלו מועברות אל העצם הטמפורלית וגורמות לתנודות של החלקים הגרמיים של האוזן החיצונית, האוזן התיכונה והאוזן הפנימית שיוצרות תחושת שמיעה. מאידך, בעשור האחרון נוספו עדויות למנגנון הולכה דרך רקמות רכות. בהולכה מסוג זה מופקת תחושת שמיעה באמצעות הצמדת מתנד (Bone vibrator) על רקמות רכות באזור הראש, הצוואר הגב והחזה, במקומות שאין תחתיהם עצם, ולכן ללא תנודות עצם. לאור העובדה שבעת הערכת ספי שמיעה בהולכת עצם מונח המתנד על העור (רקמה רכה) שעל המסטואיד או המצח, נשאלת השאלה, האם גם בעת קביעת ספי השמיעה מתקיימים תנודות גולגולת (עדות להולכת עצם) או שמא לא מתקיימים תנודות עצם (עדות לשמיעה דרך רקמות רכות).
לשם מענה על השאלה, נערכו שני ניסויים. בניסוי הראשון הוערכו ספי שמיעה של 6 משתתפים בעלי שמיעה תקינה בעת הצמדת מתנד העצם למרכז המצח בארבעה תדרים (500Hz, 1000Hz, 2000Hz, 4000Hz). בניסוי השני, הוצמד מתנד העצם על המצח בגולגולת יבשה והוערכו עוצמות הגירוי המינימליות שנדרשו לשם הפקת תנודות עצם שנמדדו באמצעות Laser Doppler Vibrometer.
ספי השמיעה של המשתתפים נעו בין 8-13dB HL (כתלות בתדר הגירוי). לעומת זאת, תנודות גולגולת נמדדו רק בתגובה לעוצמות גירוי של 15-35dB HL(כתלות בתדר הגירוי). לפיכך, ספי השמיעה היו טובים יותר בכ- 7-27dB מהעוצמות המינימליות שנדרשו לשם הפקת תנודות עצם.
היות וספי השמיעה של המשתתפים היו נמוכים מעוצמות הגירוי המינימליות לשם הפקת תנודות עצם, התחזקה ההשערה כי מתן גירויים בהולכת עצם בעוצמות סף גרמו לתחושת שמיעה במנגנון הולכת רקמות רכות. בעוצמות גירוי חזקות יותר, מעל סף השמיעה, תיתכן תרומה של מנגנוני הולכת עצם המבוססים על תנודות עצם.
