כתיבה ודיבור נבדלים כשני מצבי הפקת שפה וכשני סגנונות שיח. ילדים מסוגלים ליצור יחידת שיח נרטיבי שלמה אשר כוללת התייחסות לאירועים דינמיים. אולם, היכולת להפיק נרטיב מאורגן היטב בעל מבנה היררכי תמאטי ובעל ארגון כללי מופיע מאוחר יותר. לכידות מושגת בצורה שונה באופנות הדבורה לעומת האופנות הכתובה בשל תנאי עיבוד שונים ונוכחות או היעדרות של בן שיח בעת ההפקה. מידת המעורבות והשיתוף של המספר דינאמית בסיפורים של מבוגרים, ואינה בהכרח עמדה מעורבת ואישית כמקובל בנרטיבים אישיים.
המחקר הנוכחי בוחן הבדלים בכמות התוכן, בזרימתו ובמורכבות השפתית והמבנית וכן בעמדת השיח בה נוקט המספר בכל אחת מהאופנויות, כשתוכן הסיפור עומד בבסיס ההשוואה.
המחקר משווה 20 זוגות של טקסטים נרטיביים דבורים וכתובים בעברית על אותו סיפור שהפיק בכל פעם משתתף אחד. עבור כל זוג סיפורים נבנה "סיפור צל" מתוך התוכן של שני הסיפורים וחולק ליחידות תוכן. כך התאפשר להשוות כל אחת מיחידות התוכן על פי שתי האופנויות במונחים של: רמת השיח – ביחידות התוכן ותפקידיהן בשיח, רמה לשונית – `אבני הבניין` של יחידת התוכן והארגון התחבירי ברמת היחידה, רמת זרימת המידע והלכידות בשיח, וכן עמדת שיח.
נמצא כי המספרים מנסים לגייס את תמיכת הנמען על ידי היותם `סנגורים של עצמם`. עמדת השיח נוטה להיות מרוחקת ועניינית בנרטיבים של מבוגרים בהשוואה למצופה מנרטיב אישי. נטיה זו בולטת יותר באופנות הכתובה. הארגון התחבירי הוא המאפיין הלשוני המצביע על ההבדל המשמעותי ביותר. האופנות הכתובה מאפשרת חלון תהלוך רחב ואפשרות לשוב ולתקן את השיח שהופק, וכך להגיש לנמען שיח מאורגן, מעובד ושלם. לעומת זאת, באופנות הדבורה חלון התהלוך צר, כך שהמספר מעביר לנמען "רצועה" מוגבלת בכל רגע נתון. המאזין בונה לעצמו תמונה מנטאלית של הסיפור הודות למאפיינים נלווים לתחביר והם נקודות לכידות, סמני סגמנטציה ומאפיינים פרגמאטיים פרוזודיים וחוץ-לשוניים, שאך חלקם באו לידי ביטוי במחקר.
המחקר מציג דרך ניתוח חדשה וייחודית להשוואה איכותנית בין שיח נרטיבי דבור לשיח נרטיבי כתוב, ואת המשותף והמבדיל בין האופניות על פי ניתוח זה.
