מטרתנו להציג את הרציונל והצורך ביישום מתודולוגיה של הנדסת מערכת ככלי תכנון אופטימלי להעצים ולהעריך את הערך של החינוך ההנדסי העכשווי והעתידי בישראל.
כמהנדסים, אנו טוענים כי ניתן להתייחס לחינוך ההנדסי באקדמיה כמוצר. כמוצר, החינוך ההנדסי צריך לתת מענה לצרכים של בעלי העניין (של החינוך ההנדסי) ולהעניק לבוגרי הנדסה את הידע והכלים הדרושים. בעלי העניין (אקדמיה, תעשייה, סטודנטים, גורמי ממשל) נושאים באחראיות להגדיר את צרכיהם ולוודא שהתוצר (הבוגרים) מסוגל לספק מענה איכותי לצרכים שהגדירו. אך מסתבר כי בעלי העניין של החינוך ההנדסי בישראל לא מודעים לתפיסה זאת של החינוך ההנדסי ולכן הוא אינו ממלא את צרכיהם. הם לא מודעים לתפיסה זאת ולכן לדוגמה:
לא נעשה סקר מקיף בעשר השנים האחרונות כדי להגדיר את הצרכים של בעלי העניין של החינוך ההנדסי;
לא נעשה תהליך תכנון אסטרטגי ושיטתי של החינוך ההנדסי בהשכלה הגבוהה לתת מענה הולם לצרכים אלו;
אין קריטריונים להערכה של בוגרי הנדסה לאשרור רכישת מיומנויות ויכולות קריטיות הדרושות למלא את הצרכים.
לאור העובדות המצוינות לעיל, ניתן להסיק כי במציאות הנוכחית של החינוך ההנדסי במערכת ההשכלה הגבוהה – יש לנו מוצר שאין בידנו כלים להעריך את מהותו (מה תרומתו ולאיזו מטרה) ואת איכותו (אלו מיומנויות ויכולות מקנה, באיזו רמה ומידת הרלוונטיות שלהם).
אוהדי "אומת הסטרטאפ" יאמרו כי לאור ההצלחות טכנולוגיות של ישראל, אין צורך לשנות את המצב. ברם, העובדה כי מידי פעם עולות טענות כלפי בוגרי הנדסה והעובדה כי מדינות אחרות מאמצות סטנדרטים חדשים של חנוך הנדסי, מראות כי ללא מענה הולם, נאבד את מקומנו המוביל.
כמהנדסים, אנו מכירים במתודולוגיה של הנדסת מערכת כשיטה יעילה ביותר להגדרת צרכים, לתכנון תהליך אסטרטגי יעיל למימוש יעדים מוגדרים ומנגנוני בקרה אמינים. לכן, מתבקש באופן טבעי ליישם מתווה של הנדסת מערכת לתכן את החינוך ההנדסי ברמה אסטרטגית לאומית ומוסדית, וברמה של כל תכנית לימודים בהנדסה.
