המאמר מציג הצעות לשיפור האפקטיביות של החלטות בשתי דילמות העומדות בפני מהנדס המערכת. הדילמה האחת היא ההחלטה בין פיתוח עצמי לבין שימוש ברכיבים קיימים (Re-Use או COTS), הדילמה השניה היא ההחלטה בין מימוש הפונקציונליות הנדרשת על ידי רכיב אחד או מספר רכיבים היעילים, כל אחד, בתחום אחר של מעטפת הפעולה.
בדילמה שבין פיתוח עצמי לבין שימוש ברכיבים קיימים הנטייה הנוכחית בקרב המתכננים היא לנסות לאתר כבר בשלבים מוקדמים של תהליך הפיתוח רכיבים קיימים ברמת ההכללה הגבוהה ביותר האפשרית כאשר הדחף העיקרי לכך נובע מהרצון להימנע מסיכוני פיתוח ולהקטין את עלויות הפיתוח. מאידך, שילוב רכיבים קיימים ברמת הכללה גבוהה מוסיף למערכת יכולות רבות שהוטמעו ברכיבים אלה אך אינן רלונטיות לדרישות של המערכת המפותחת ובסך הכל המערכת הופכת להיות למגושמת יותר ויקרה יותר לייצור. בכדי לפתור את הבעיה אנו מציעים להעמיק את ניתוח הדרישות לשכבות היררכיות מפורטות יותר, ככל שהזמן יאפשר, וזאת בכדי לאפשר למתכנן לזהות בצורה מדויקת יותר את הדרישות ורק אז להחליט בין פיתוח עצמי לבין שילוב רכיב קיים במערכת המתוכננת.
העמקת ניתוח הדרישות מסייעת לשיפור הפתרונות המוצעים לרכיבים הנדרשים לפעול במעטפות פעולה רחבות, לדוגמה רכיבים הנדרשים לספק מנעד רחב של כוחות. הנטייה ההנדסית השגרתית היא להתאמץ ולמצוא מענה על ידי רכיב אחד המסוגל לפעול כהלכה בכל מעטפת הפעולה וזאת מתוך הנחה שצמצום מספר הרכיבים תורם לחסכון. במאמר נראה כיצד פיצול המענה לשני רכיבים או יותר עשוי לשפר את היעילות, במונחים של ביצועים ביחס למשקל ועלות הרכיב, של הפתרון הכולל. העמקת ניתוח הדרישות והרחבתו לניתוח הדרישות במעטפות פעולה רחבות יאפשר בחינת והשוואת פתרונות מפוצלים לפתרונות אחודים וקבלת החלטה מושכלת לבחירה בין החלופות.
