תפיסה של טונים דינמיים הינה יכולת חשובה לצורך פירוש נכון של כוונה פרגמטית, כפי שבאה לידי ביטוי בשינויי אינטונציה. אבל, הערכים האקוסטיים של שינויי תדירות בסיסית אינם תואמים בהכרח לאלה הנתפסים ע"י המאזין. עובדה זו הוצגה במספר מחקרים קודמים על מוזיקאים מיומנים, אשר הראו כי שינויי התדירות הנתפסים (גובה טון) בטונים עולים או יורדים, הנקראים "גליסנדו", הינם ממוצע משוקלל של השליש האחרון של הטון. המחקר הנוכחי בא לבדוק א) כיצד תוצאות אלה מוכללות על גליסנדויים כפולים עולים-יורדים או יורדים-עולים, וב)כיצד הם נתפסים באוכלוסייה הכללית, ולא על ידי מוזיקאים. 19 נבדקות האזינו ל-36 גליסנדויים בודדים וכפולים, עם משך שונה (100-600 ms), טווח תדרים שונה (3,6 ו-12 סמיטונים) וכיוון שונה (עולה/יורד, עולה-יורד, יורד-עולה). הנבדקות התבקשו להתאים טון שטוח לתדירות המטרה כתלות בסוג הגליסנדו (תדירות מקסימלית/מינימלית). התוצאות הראו כי למאזינים יש נטייה חזקה לשפוט את תדירות המקסימום בגליסנדו עולה, בודד וכפול, כ-6 סמיטונים, ללא תלות במשך וטווח התדרים האמיתי, ואת תדירות המינימות בגליסנדו יורד, בודד וכפול, כפחות מ-3 סמיטונים. רגישות נמוכה זו של המאזינים מפתיעה לאור השימוש הרב ביכולת זו בתקשורת יומיומית. יש צורך במחקר נוסף ע"מ לקבוע האם תוצאות אלה נובעות מקושי של המאזינים עם הפרדיגמה אשר הייתה בשימוש במחקר הנוכחי, או אם הן משקפות יכולות אמיתיות של האוכלוסייה הכללית לעומת מוזיקאים.
