שתיקות כמעצבות זהות – לא אשקוט ולא אשתוק עד שאגע בכם במילותיי...

במחקר זה אני חוקרת את סיפור חיי ואת משמעותו בעיצוב דמותי וזהותי האישית והמקצועית. אני מתחקה אחר אירועים מכוננים בחיי כילדה ונערה על מנת להבין טוב יותר את שעבר עלי ומה מידת השפעתם בחיי הבוגרים כאדם וכאיש חינוך. על מנת להבין טוב יותר אנה אני הולכת כאשת חינוך, טוב שאבין מאין באתי כאדם...

אני מאמינה שתפקידו העיקרי של איש חינוך הוא למצוא את הנתיב המיטבי לליבותיהם של הילדים שהוא מופקד על חינוכם. " חנך לנער על פי דרכו..." (משלי פרק כב`, ו`).

בחרתי להתמקד בשתיקות ארוכות ורועמות שהדהדו באוזניי במהלך ילדותי ונעורי משום ששתיקות רועמות מבהילות אותי עד עצם היום הזה - הפחד מהן והכעס המתלווה אליהן מניע אותי עד היום.

הסופר הצרפתי אנדרה מורואה כתב כי "בני האדם מפחדים מן השתיקה כשם שהם מפחדים מן הבדידות, כי שתיהן נותנות להם לחוש קורטוב מן האימה של אפסות החיים". יש ואנו בורחים מן השתיקה אל המילים, מן העומק הנצחי והמפחיד שבה אל אכלוסה החיצוני והאסקפיסטי במילים (כהן, 2010).

במסגרת המחקר אנסה להבין שתיקות על סוגיהן ומקומן בתרבות וביחסים בין – אישיים. ברצוני לזהות את השפעתן על זהותי האישית והמקצועית, להעלותם למודעות ולהטיב את דרכי. אני חוקרת את עצמי ואהיה פרשנית פעילה של עברי, פרשנות שתאפשר לי כחוקרת להבין את האינטרסים שלי להתוודע ליכולותיי בהווה ובעתיד ולהפעיל יכולות אלה ביעילות .

מטרת המחקר: הבנת מציאות ילדותי ומשמעותה בעיצוב חיי הבוגרים, האישיים והמקצועיים. כאדם בכלל וכאשת חינוך בפרט.

שיטת המחקר אשר יושמה במחקר זה היא שיטת האוטוביוגרפיה הביקורתית . אוטוביוגרפיה ביקורתית מסייעת לכותב לענות על שאלות מרכזיות בתחום שהוא בוחר להתייחס אליו ולחקור את ערכיו ואת השתנותם לאורך זמן. במהלך הכתיבה הכותב מתייחס לכוחות המשפיעים עליו ובוחן את ההיסטוריה שלו לאורך זמן, לאור ערכי התרבות שלו ולאור ערכי התרבות של קבוצות אחרות. זהו תהליך המאפשר לו למקם את עצמו בהיסטוריה של עצמו ובו בזמן להתמודד עם גבולותיהן של הפרספקטיבות שלו, כחלק עם התמודדות רחבה יותר של החיים. האוטוביוגרפיה הביקורתית בהקשרה למקצוע ההוראה היא למעשה מחקר מן הסוג הנרטיבי העצמי, בו המורה החוקר יוצר קשרים בין התנסותו האישית לבין אמונותיו הפדגוגיות וההקשר התאורטי בתחום מקצועו (עזר ואטל, 2011 ).

להלן פירוט של ממצאים ראשוניים שעלו במחקר:

בילדותי השתיקות היו רועמות... כשכעסו בבית ילדותי שתקו, יתכן שכל שתיקה התפרשה אצלי כסוג של כעס ולכן אסור לשתוק צריך כל הזמן לדבר, להסביר, להעיר...

הבנתי שלמילים יש משמעות כבירה בהווייתי, מילים יכולות למלא את נפשי באושר עילאי וכמו כן הן יכולות לפגוע בי עד עמקי נפשי... כפועל יוצא אני מרבה במילים בתקשורת הבין אישית עם הזולת ומתאמצת לברור אותן בקפידה על מנת שתהיינה מצמיחות ולא מגמדות... כך בחיי האישיים וכך במישור המקצועי.

ככל שנקפו הימים השכלתי להבין את משקלן הרב של המילים בזהותי המקצועית. עם ההבנה הגיעה ההכרה שייתכן שהשימוש הרב מכביד על הסובבים. כמו כן ייתכן שהסובבים אותי מאוימים , האם אני גומרת את מכסת המילים? האם אני מגמדת אותם ? האם התנהלותי נתפסת כמתנשאת?

השתיקה היא מהות ייחודית ונפרדת ובו זמנית גם שפה של אותה מהות... היש של הדיבור הוא "יש" בעל כבוד ומשמעות, כמהות בזכות עצמו, אך גם ה"אין" יכול לקבל משמעות וכבוד, כמהות בזכות עצמו. מנקודת ראות זו, החוסר עצמו הוא המהות שיש לו חיים רבי ערך משל עצמו.