הגמגום מהווה בעיה תקשורתית, בשל היותו מכשול הפוגע ביחסי הגומלין החברתיים של האדם. המחקר הנוכחי עסק בשתי תכונות אישיותיות בקרב מגמגמים: חשיפה עצמית וניטור עצמי.
חשיפה עצמית מוגדרת כחשיפה מילולית וולונטרית של אדם לגבי מידע אישי אשר לא היה יכול להתגלות למאזין ממקורות אחרים והיא חשובה בפיתוח מערכות יחסים ובקידומן Civikly & Herron 1979) ;Rosenfeld, (Dindia, Fitzpatrick & Kenny 1997 ואילו ניטור עצמי מוגדר כמידה שבה האדם מתאים את עצמו לסביבתו. המחקר הנוכחי בדק אם מגמגמים הם בעלי תכונות חשיפה עצמית נמוכה וניטור עצמי נמוך ואם תכונות אלו קשורות להתנהגות הימנעותית הנצפית בקרבם ולחומרת הגמגום הנשמע.
המחקר נערך בקרב 20 מבוגרים מגמגמים וכן קבוצת ביקורת, שכללה 20 מבוגרים שוטפים. הם מילאו שאלונים של פרטים אישיים ,חשיפה עצמית , ניטור עצמי והימנעות מדיבור. נוסף על כך, אצל המגמגמים נבדקה חומרת הגמגום. תוצאות המחקר הציגו את ההבדל בתכונות האישיותיות החשובות בתקשורת המגמגם בחברה: חשיפה עצמית וניטור עצמי, והבהירו את הקשר בין תכונות אלו לבין הימנעות מדיבור.
מתוצאות המחקר עולה כי הדוברים השוטפים בשני המשתנים - חשיפה וניטור – קיבלו ציונים גבוהים יותר מאשר המגמגמים. לא נמצא קשר בין חומרת הגמגום לבין רמת הניטור העצמי ורמת החשיפה העצמית. לעומת זאת, נמצא כי קשר בין רמת החומרה של הגמגום אצל הנחקרים ובין ההימנעות מדיבור. נוסף על כך, מן המחקר עולה כי ככל שרמת הניטור או החשיפה העצמית גבוהים יותר, כך רמת ההימנעות נמוכה יותר בקרב כל הנבדקים, וכן נמצא כי רמת ההימנעות גבוהה יותר אצל הדוברים המגמגמים מאשר אצל הדוברים השוטפים. נמצא גם כי בקרב קבוצת המגמגמים הנשים מוכנות לחשוף את עצמן יותר מאשר הגברים, אך לא נמצא הבדל בין נשים מגמגמות לבין גברים מגמגמים ברמת הניטור העצמי וברמת ההימנעות מדיבור; כלומר, לנשים מגמגמות ולגברים מגמגמים יש אותה רמה של ניטור עצמי ושל הימנעות. בהתאם לכך, ניתן להסיק כי חשוב להכיר בגורמים המשפיעים על תגובת ההימנעות מדיבור (חשיפה עצמית וניטור עצמי) ולהעמיק את הידע על תקשורת הבין-אישית של המגמגם, על חוויית הגמגום ועל השלכותיה. מידע זה יכול לתרום רבות לאנשי המקצוע המלווים את המגמגם, ובכך לייעל את ההליך הטיפולי.
